כששקטו רעשי המלחמה הגדולה
חיים חזרו להיווצר.
אז הם נולדו.
נולדו לשני זוגות שהתגלגלו להרי אורל הרחוקים בעקבות פשעי המלחמה ההיא
והפכו להיות שכנים.
הם נולדו וסימנו תקווה לחיים חדשים.
שני בנים. מראשית, שכנים-חברים.
יחד. באותו מעון, באותו גן, באותה כתה.
בחופשות הקיץ נשלחו הרחק מביתם לחופשת הבראה ארוכה,
כנהוג באותה מדינה שחרטה על דיגלה מגל ופטיש
והחליטה עבור אזרחיה כל שאפשר להחליט.
שני החברים גדלו והלכו, למדו, עבדו, בילו, שחו, התגוששו, זה לצד זה.
שומרים אחד על השני, מחזקים, דואגים, תומכים. היו כמעט לשנים שהם אחד.
יחד גילו אזרחות טובה, הפנימו ערכים קומוניסטים ראויים התגייסו לצבא ההוא.
דאגו לבשר לסביבה שהם לא שונים מכל הצעירים האחרים.
ההורים היו רגועים. ידעו שהם שנים שזה הרבה יותר מאחד
וכשהאחד כתב היו הדברים מיועדים לשני האבות
וכשהשני כתב מכתב, היה זה מיועד לשתי האימהות.
השירות הצבאי חרט בהם את סימניו, חזרו מפוכחים.
נחרט קמט ראשון במצחו של כל אחד.
בהדרגה השתלבו מחדש בחיי העיר שבהרים הרחוקים ובחיי הקהילה, כנדרש.
הקימו משפחות חדשות ובנו שגרה של המשך שכנות טובה.
יחד, זה לצד זה.
"שכנ-ברים", כך לאורך השנים, כינו אותם כולם.
נשותיהם, החברים, בעבודה, בקהילה. ממש כמו אז בצבא, בגן, בכתה.
האחד היה גבוה ודק גזרה עם שיער שחור, עבות ועיניים יוקדות.
והשני, עגלגל, קומתו ממוצעת שיערו זהוב ועיינו תכלכלות, רכות.
לכאורה היו שונים מאוד. במראה בתכונות אבל מחוברים בהמון קצוות.
בעליה הגדולה, כשנפלו החומות, עלו יחד עם המשפחות לארץ המובטחת.
הגיעו לעיר על ההר.
החליפו הרים בהר.
גם פה, צמודים. שכנים-חברים תומכים, מעודדים, מתעודדים.
התקשו ובמקביל השרישו שורשים.
בנו בית גידלו את הילדים. ביחד. כמו תמיד.
ימי גיל הזהב החלו לבצבץ ולהותיר בהם סימנים.
נחרשו עוד ועוד קמטים.
העיניים התכלכלות, הרכות, של האחד בהדרגה כבו, חשכו.
עז המבט הביט בחברו ואמר: אל תשכח שיש לי שתים.
שתי עיניים. אחת בשבילך ואחת בשבילי.
כל עוד אני פה אתה תראה את העולם כמוני ודרכי.
ככה זה כשאנחנו מאז ועד עולם "שכנ-ברים".
במהלך השבוע אני רואה אותם בבריכה.
עז המבט צועד בראש כשזרועו מהווה משענת נחייה לחברו תאומו.
הוא מוביל אותו בעדינות ובבטחה אל המים החמימים של הבריכה.
הם שוחים "שכנ-ברים", זה לצד זה כמו אז בחופשות ההבראה באגמי רוסיה הרחוקה.
Missm
