יום שישי, 29 במאי 2020

"שבועות" הביא. "בשמך" - שלהבת - עשור

כשהיית שם
נכנסתי אליך
קצת,
לביקור,
הרוח שחוררה בך
השאירה לי חרכים פנויים.
ואת טולטלת
כפעמונים.
כמוני
החלפת צבעים.
כמוני
נשרו ממך עלים.
נשארת
כעץ ההוא שנגעה בו
השלכת.
ונרעדת.
וחייכתי
וחייכת
ובכית
וחייכת.
כמוני.


                                                                                                          בשמך



הצהיבו שערות הקמה
וליבהּ - כרמל.
נעה ברוח השרב
מחכה להיאסף עכשיו.
בכל שנה יש לספור:
 "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה..."
למנות יום אחר יום,
...."שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"...
ובשנה ההיא
גם אני ספרתי
ונאספתי.

                                                                            בשמך

יום שני, 18 במאי 2020

גם הורד

גם הורד התעלף היום
 לא הבין מאיפה זה בא לו
 ניסה להתמרד בכל כוחו
אך כשל
ונבל.



חם חם חם!

אני מהצד השני
של המפה
כלומר, מהצד השני של עונות השנה.
לא אוהבת חום.
מהזיכרונות הראשונים של ילדותי כשגרנו בעמק החם 
בבית בזלת עבה.
הייתי מצטנפת לי במהלך היום מתחת למיטה הגדולה ושם משחקת.
 זיהיתי ששם המקום הקריר ביותר בבית.
לעת ערב הגחתי אל אדן החלון הרחב כשהגיע איזה משב אחד.
כשעלינו לגור על ההר
כמו אותו פרח מכופף 
התעוררתי 
והזדקפתי.

יום ראשון, 10 במאי 2020

רכבת לנאפולי עם סופיה לורן

תוך כדי זפזופ במכשיר שמדלג בין מציאות אחת לשנייה נעצרתי מול יופיה של סופיה לורן האחת והיחידה בסרט עם מרצ'אלו מסטרויאני "אהבה נוסח איטליה" לא נעצרתי לזמן רב כי עניינים אחרים בערו אבל...מיד כמו הגלים בים הם הביאו את איטליה עד לכאן.

רכבת פרברים מנומנמת מסורנטו לנאפולי
תיירים עם מזוודות ועם מכשירים קטנים אוספי זיכרונות ועולמות שלמים ביד.
תיירים בוהים.
נוסעים איטלקיים עולים ויורדים בתחנות קטנות.
רכבת רעשנית שגלגליה חורקים ומדברים בקול גדול.
חלונות גדולים. בחלקם העליון פתוחים. 
כשהרכבת מתגלגלת ומתנועעת מצד לצד, הרוח משיבה נפש אך כשהיא עוצרת הכל נעצר יחד אתה. צפוף וחם.
מנהרות חשוכות מזמנות לה אפשרות להאיץ.
יש הרגשה שככה תוך כדי התאוצה נשלח עוד רגע קדימה בטיל אל האוויר.
אני לא נוהגת לנמנם בנסיעות, לא במכוניות ולא ברכבות אבל הטלטולים של הרכבת הזו ייחודיים. 
אילולי הרעש ומושבי הפלסטיק הנוקשים הייתי נרדמת כמו האיטלקייה שישבה בספסל לצידי. כנראה שהנסיעה הזו היא שיגרת יומה.
מולי יושבת סופיה לורן הצעירה. 
בתחילה כשעלתה והתיישבה, נשאה מבטים מפלרטטים עם סביבתה כאומרת, רואים?! רואים שאני דומה...?
אחרי עוד דקות, הטלטלות עוררו את המציאות ומבטה נרגע, קצת התנמנם עם התנועות הערסליות של הרכבת הצורמת.
ואני, אני נלחמת עם עפעפי שלא יפלו גם הם.
בסוף, הרמתי ידיים נכנעתי ונתתי להם לצנוח לאט ובשקט. 
הקשבתי לקולות וחשבתי שאם עיוור עולה לרכבת הזו ללא ליווי בפעם הראשונה, 
הוא בטח מבוהל בטירוף מעוצמת הרעשים והשיחות הקולניות, הכמעט צועקות הכוללות משבי הנפות הידיים. 
איטלקים כמו איטלקים. 
אני מפקירה את עצמי לקולות, 
לשמש של אוקטובר שחודרת חלונות ענקיים.
לנוכחות של תואמת מעט סופיה לורן
ולרוח הנעימה.
מתענגת על הימים האחרונים של זמן איטליה, עד לפעם הבאה.
אינשללה במהרה.




יום שישי, 1 במאי 2020

קפה לדרך





כל בוקר יום שלישי תמרה יושבת עם תלתליה שמכסים סודות בבית הקפה, מול החלון הגדול הנפרש מול שדרת שמלת העיר.
באותו מקום. באותה פינה. יושבת ומחביאה בין תלתליה סיפורים. רק החריצים הדקיקים שלצד העיניים מגלים שיש שם עלילה שלמה, מרתקת.
טבעות מקשטות את אצבעותיה שעשו, נגעו, חבקו וטיפלו לאורך שנים וכל אלה חרצו  בהם הרבה פסים, קטנים עדינים.
בכל בוקר, השלישי בשבוע, היא נכנסת לבית הקפה הזה בלב השדרה, השדרה שהיא השמלה היפה של העיר, יושבת עם תלתליה הערמוניים בשולחן האחרון בצד שמאל, פניה אל הבאים ואל השדרה. בקביעות שומרת על השגרה.
היא מזהה את הבאים והבאות. אל כל הקבועים, מהנהנת הנהון קצר ומסננת מעיינה את המזדמנים.
בכל שלישי אחרי שתמרה עוברת על כל העיתון מגיע הזמן בו היא מקפלת אותו בקפידה, מניחה לצידה וממקדת את מבטה בחלון. משהו מצטרף אל המבט שלה עכשיו. איזו ציפייה דרוכה. העיניים שלה קצת מצטמצמות, מחודדות. היא קולטת מרחוק את ההליכה של זו שמתקרבת ובאה. על כתפה תלוי סל קש צבעוני ועמוס. נוטה קצת על צידה מכובדו, שכנתה, זו שגרה דירה מולה, חברתה. עכשיו אפשר לראות שמשהו בגבה של תמרה מתחדד. היא לופתת בחוזקה את ספל הקפה שנח בין כפות ידיה. מסמנת למלצרית שתכין לה עוד כוס קפה לקחת.
כשהאישה הולכת ובאה קרוב, מעלה תמרה חיוך נעים המופנה אליה, מנופפת לה בידה. ורדה, שכנתה, כמו מידי שבוע, מנופפת בחזרה ואומרת בשפתיה ללא קול:
"כרגיל, נוסעת אל הבת בצפון, מה נשמע?"  תמרה מהנהנת ברכה בחזרה ומשיבה גם היא מבעד לזכוכית החלון, ללא קול "הכל טוב, נסיעה טובה".
ורדה ממשיכה בדרכה ותמרה מלווה אותה במבטה עד שזו נעלמת. היא לוגמת את הלגימות האחרונות של הקפה.
זה הזמן בו היא אוספת לאט את חפציה מהשולחן הקטן, מזמינה חשבון. משלמת, מקבלת את כוס הקפה לדרך.
כשהיא מתרוממת מהישיבה, כאילו התלתלים שעל ראשה מתנערים, אוספים רוח חיים משלהם.
אפשר להבחין איך עול שנים יורד ונושר מעליה, איך צעדיה על אותן מדרכות מוכרות נעשים קלים וקופצניים יותר. משהו בתנועת הגוף שלה כמעט אומר צעדי ריקוד.
היא מגיעה אל הבניין שבו שוכן ביתה ולפני שהיא דוחפת את דלת הכניסה היא מעיפה מבט מסביב, כאילו כדי לבדוק.
מזמינה את המעלית, מחכה, חסרת סבלנות. מנענעת את רגלה.  המעלית מגיעה, היא נכנסת, לוחצת על מספר הקומה של בית שלה. כשהדלת נסגרת היא מתבוננת במראה, מסדרת את התלתלים שמסתירים יפה את הסודות שלה. מורחת שפתון שיבריק קצת את שפתיה שיהיו בורקות כמו העיניים.
המעלית נעצרת, הדלת נפתחת והיא כמו בכל בוקר שלישי בשבוע, במקום לפנות ימינה אל ביתה היא פונה שמאלה, לדירת שכנתה, חברתה.
נוקשת בשקט שתי נקישות קטנות על הדלת. הדלת נפתחת מיד והיא גולשת פנימה. אל זרועותיו המחכות. 

היא מגישה לו את כוס הקפה לדרך עם ריח השדרה.