עוקבת

עץ המנדרינות על מדרכה ללא הפסקה, ניצב.

עומד גאה לו,

ככה,

לבדו.

כשבשל והותיר,

משיר מצמרתו

מעשר.

שבת נעימה

ושבוע טוב

אף פעם לא מאוחר

סוג של רשימה

עשור שהיה,

להמשיך לגדל ילדים שבונים לעצמם קינים חדשים.

להמשיך לבשל, לארח, לנסוע למשמרות סבתא ולחזור.

לעבוד, לנהל, לחנך, לפרוש

לחפש, לתהות, לנהל משהו אחר

ושוב לפרוש...

לגלות את ההתנדבויות בחוות חקלאיות ברחבי העולם. להתאהב: איסלנד, יפן, צרפת, ארה"ב, איטליה (ועוד היד נטויה)

ללמוד ולהכיר ריח אדמה ותרבות חדשה.

לסעוד ולאבד, להתאהב ולהכאב.

לשכול אחות צעירה, לכאוב ולאט להתאושש

לכתוב בלוג בשמה ולאט לאט להיפרד

לישון שינה עמוקה, קפואה של שנים ולהתעורר באחת ביער אחד אי שם בפירנאים של צרפת. להרגיש חדשה.

להפסיק לעשן!

להפסיק לעשן!!!

להתאלמן.

להתארגן.

להקפיד למלא דלק בזמן במכונית.

לבנות זוגיות שניה. אחרת. מרתקת. מאתגרת.

להתרגל.

להחליף רכב, לבד.

וגם מנורה.

לגלות את הפסיפס. להשתקע.

להיות Storytelling

לארגן מופע ולהופיע עם "הסיפורים מהמטבח של סבתא מזליקה" . לחייך

להמשיך לכתוב.

לכתוב ארוך. ולא לסיים.

להתכתב.

לחתן עוד ילד עם כלה מדהימה, אחרת. רחוק. שמחה גדולה.

לקשור קשר הדוק מעבר לימים ואוקיינוסים עם עוד משפחה. להתאהב.

לטוס לארה"ב הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב....להתעייף.

עוד לשמרטף על הנכדים לחייך ולפעמים להתעייף.

להיות על קו תל אביב וגם חיפה, להתאהב ולהתעייף מנסיעות ומעברי דירות ולהמשיך.

לגלות את הרכבת ולהתרווח.

למצוא עץ הדר בלב תל אביב לבקר ולהתרגש.

לבחור ושוב לבחור ושוב לבחור. להתאכזב.

לחפש. לתהות. לשאול המון שאלות.

לטעות ולתקן.

להסתכל על העשור שיהיה. 

בתקווה.

היתרון ברשימה כזו שהיא תמיד יכולה להתחדש בעוד זיכרונות שעולים

עשור מבורך על כולנו 

בא לא בא

עוצרת. זמן  קטן נח לו וגם אני.
ברגעים האלה כשאני לבד עם עצמי ויש איזה שקט והרעש מבחוץ לא מתערבל עם הרעש מבפנים. הם באים אלי.
ככה, בלי הכנה או דיבור.
מתיישבים לא רחוק או חולפים.
הם אפילו לא מסתכלים לעברי.
פשוט מגלגלים אלי סיפור כמעט כמו אומרים,

חיכינו לך.

יש פעמים כאלה שהם דוחפים את סיפורם אל זרועותיי ומצווים בקול חד משמעי: תכתבי!
כמעט ולא מותירים לי ברירה.
מיד אני עושה כמצוותם וכותבת את הסיפור שהביאו בהינף כתיבה אחת.
יש פעמים שאני יושבת בשקט ומחכה, אולי יסתובב לו כך סיפור ואני אוכל לאסוף אותו לחבק אותו אל בין אצבעותיי? שלא ילך לאיבוד.

בכל מקרה תמיד הם מגיעים בהפתעה. גם כשאני מחכה.

מידי פעם, האנשים החולפים, היושבים, הנוסעים איתי, מסרבים בכל תוקף לשחרר אלי את סיפורם.
בעוד אני ככה תוהה ואפילו נבוכה על העובדה שאין אף אחד בסביבה שמכדרר אלי את סיפור,
יושבת מולי אשה אחת, די צעירה. עטופה מפאת העונה. קר לה נורא והיא ומתחבטת אם לשלוח אלי את סיפורה. אני ממש מרגישה את משחק הכן לא בראשה. לרגע יש לי קצה ואז הוא נעלם כאילו לא היה וכך במשך דקות. היא כמעט מעבירה לי את סיפור שלה ואפילו אני מזהה את מנגינת המבטא המיוחד שהיא נושאת בתוכה ואז היא אוספת אותו אליה בחזרה כאומרת עוד לא, הוא עוד לא מוכן להעברה

ואני נשארת די באכזבה.
ברקע הזמר עם הקול החם המיוחד ששר סיפורים, מתנגן ומנגן על אהבה ומבקש מאהובה שתרקוד אתו עד לסוף לסוף האהבה. 

ואני,

נשארת ככה די לבד, בלי סיפור ועם קצת אכזבה.

עץ ביום חול כחול.