בוקר שלישי, שגרה, השעון מצלצל מוקדם מוקדם, הגוף אומר: 'עזבי, הישארי' והראש מרים בכוח את העפעפיים, אחריו מניע את הרגלים והנה אני בדרך אל הרכבת שאתה אני דוהרת אל יום בעיר ללא הפסקה.
שגרה שכזו.
הרכבת המשקשקת נותנת לי שעה טובה, שעה של שקט
פנימי שמתעורר לאט ומתבונן סביב אל הנוף שנשקף החוצה, סוקרת בהדרגה גם את הנוף פנימה,
זה האנושי, היושב פה אתי. אני בוחנת אותם במתינות. האם מבטי יעצור על אחד או אחת וזה
או זו - האם ישלחו אלי כבמטה של קסם בשילוח אווירי, את סיפורם? אז מיד יתקתקו האצבעות את המילים
במהירות, שלא ילכו חלילה לאיבוד.
הרכבת
העמוסה עוצרת, פוערת את פיותיה ודוחפת החוצה את העומדים, צובאים על
דלתותיה, כאומרת: 'לכו, צאו ליומכם'. אני זורמת
עם הזרם הגדול אל לב העיר ההומה, נשמרת מכל הרוכבים על כל צורות הגלגלים. מפלסת
דרך ומגיעה לאי של שלווה, לסטודיו של מיכל, לשלוש שעות של צירופים בין חלומות
להגשמה.
שגרה נפלאה.
כשהשלווה עוטפת אותי בזרועות חמימות, אני שוב יוצאת
לצעוד בזו הלבנה שמתנהלת ללא הפסקה. עוצרת לרגע בשדרה הגדולה, צופה אל עבר הכיכר,
עוצמת עיינים ורואה את כל ההפגנות. את הכעס, הייאוש, התקווה.
עומדת כך לרגע קטן עד שזמזום על שני גלגלים מאחור
מעיף אותי על צידי מכריז, 'זה לא הזמן. התעוררי'. מחזיר את כל כולי לכאן ולעכשיו.
שגרה מכעיסה.
מגיעה אל בית, נוקשת בדלת, הצעיר פותח את הדלת
ומיד חיוך גדול
"שלום סבתא, איזה כיף שבאת" אמר והוסיף
חיבוק גדול שפגש את החיבוק שלי.
האח יושב על הספה ממול עסוק במסך מרים עיניו "הי
סבתא"אומר ומבטו שב והולך ממני.
לפתע קול צורם פורע באוויר – אזעקה.
המזרון נשלף ושלושתנו עליו.
אני שואלת: "מפחד?"-
"לא", הוא עונה, "רק בפעם
הראשונה, עכשיו זו שגרה - התרגלתי כבר ואת?".
