יום שלישי, 21 בפברואר 2017

האיש של פעם והאשה של מילים

 
פעם. כשהיינו נוסעים ביחד לטיולים בארצות אחרות בעיקר,
והיינו יושבים לנוח, לנשום, לאכול או לשוח...
כמעט תמיד היה נקרה על דרכנו איזה איש או אישה או איש ואישה
(ובאחת הפעמים זוכרת בבהירות בריוויירה הצרפתית, במסעדה - אישה איש וכלב מצויץ בזרועותיו של כל אחד מהם, שניהם היו עסוקים מאוד. מאכילים בעדינות ובחתיכות קטנות שנחתכו בקפידה בסכין ומזלג, פיסות קטנות ורכות של סטייקים הכי משובחים שהיו במסעדה את שני הכלבים...) סיטואציה נפלאה...
מיד היה מתעורר בי סיפור והייתי פותחת דף בספר שבראש שלי והייתי מתחילה לספר את העלילה והביוגרפיה הארוכה של אותם אנשים הנקרים בדרכנו.
הייתי מספרת לו סיפור שלם שכלל פתיחה הסתבכות והתרה......לפעמים לאור שאלה (מחויכת) שלו, היתה העלילה מסתבכת או מקבלת תפנית לא צפויה....לפעמים היה הסיפור ממשיך לאחר ימים עם דמויות אחרות שהיו שובות את דפי הספר שלי והייתי מוסיפה פרק חדש בעלילה...
עכשיו, אני מוציאה את הקטנציק הזה שמחזיק בתוכו עולם ומלואו ומתקתקת פנימה מספר משפטים שאני ממציאה לי, בזכות משהו או מישהו שאני רואה
ומעלה בי אסוציאציה או תמונה, לפעמים קטועה לפעמים שלמה.
אני לא באמת שומעת אותם ובטח לא מכירה אותם.
משהו במראה שלהם מביא אלי סיפור קטן.
אשה של מילים.
וכך גם הפעם, עוד בית קפה, הפעם בעיירה קטנה, יפיפייה - אמילי (Amilly ) שמה, כן, גם היא בצרפת אך לא בריוויירה.
ישבתי לבד עם כוס הקפה הרגיל, זה שאני אוהבת ומוצאת בכל מקום לחבק
וראיתי אותו נכנס.
איש באמצע חייו. הקמטים מספרים שכבר למד והתנסה באי אילו מסעות חיים.
התיישב והזמין כוס יין.
הוא הביא אתו משהו שהיה בו הרבה פעם...
היה גלוי שמשהו מאוד משמעותי קרה לו פעם....
ואני ראיתי.
ראיתי שפעם, הוא פגש בה באישה שנתקל בה, כי יד המקרה כך זימן ורצה.
הוא בכלל לא תכנן וכבר היה בטוח, שאת הפרק הזה כבר מיצה.
היא הציתה בו גפרור ישן. גפרור שהיה חבוי היטב והוא חשב שאבד או נשרף.
פעם, הוא רצה בה וכשהתבונן פעם ועוד פעם אל תוך עיינה וצלל, כבר לא התבייש ואמר לה.
הוא אמר לה בהמון דרכים שידע ובעוד המון דרכים שגילה, דרכה.
פעם, הוא נגע בה ורעד כמו מייתר הגיטרה ששכנה בחדרו, עד אז רק הרוח הרעידה אותה
עד בואה של זו.
פעם, הוא נתן לה להכנס אליו פנימה ולהדליק אור קטן
והאור חימם את הכל מבפנים ומבחוץ.
היו רגעים שהוא התעטף בה, שכח את כל מה שהיה מעבר.
ידע אותה, ידעה אותו.
פעם, הוא הקשיב לה וחיבק אליו את השמחה שהיא הביאה לו
פעם הוא העז.
ואז ראה איך נושרים ממנו הקליפות, איך נופלות החומות שעמל עליהן שנים רבות.
הוא ראה שהיא רואה אותו. למעמקים.
ראה ונבהל. פחד.
מאז הוא עסוק בלבנות אותם מחדש,
את החומות.
להתעטף טוב טוב בכל הקליפות שנפלו. והוסיף עוד.
עכשיו הוא עסוק ומשקיע הרבה בלהסתתר,
להתחבא,
מפניה
מפניו.
דואג שהיא לא תבחין בו, או תמצא אותו בשום מקום.
הוא שוקע עמוק בכאב שלו
הוא משקיע המון בכדי להתחבא בתוך תוכו,
כמו דוב זקן המסתתר במאורתו.

עוד אני כותבת לי אותו, את האיש שהביא אתו אל בית הקפה הקטן והחמים, את פעם, הרמתי עייני שוב לבחון אותו,  אולי אראה עוד בו משהו....
אבל הוא כבר לא היה....הוא כבר יצא.
אולי ראה אותי רואה אותו מבפנים?.....

יש אנשים שחודרים לך מתחת לעור...
ויש גם מקומות שכאלו...
 

 

 

העיירה אמילי  - Amilly  שבצרפת

2 comments: