אנחנו אספנים של זיכרונות,
סיפורים, ריחות, טעמים, פסקולים, מראות ומקומות.
לקטנים של פיסות קטנות
או גדולות שנכנסות לתוך סלי הליקוט שלנו.
ציידים של אירועים
שנצרבים עמוק בתוכנו.
לפעמים הבלים ולפעמים
חשובים, מסודרים ומאורגנים לפי נושאים,
לפי הקשרים ויש, בסלים מפוזרים, מבולגנים.
נגיד סל אחד כזה סל זיכרונות של מקומות.
מיד כשסל כזה נפתח לו
צפים ועולים,קופצים חוויות ומראות ממקומות שונים שאספת וליקטת.
מקומות יפים, מקומות מרתקים,מקומות מפחידים
מקומות עם זיכרונות
נעימים מקומות מעוררי געגועים, מקומות המעוררים צמרמורת או דגדוג.
יש מקומות שהיה בהם טוב ונעים ובכל זאת לא קוראים לך לשוב.
יש מקומות הזיכרון הטוב מחזיר אותך ואתה שב אליהם
שוב ושוב.
ויש מקומות שהיית והם
נגעו בך עמוק כאילו היה שם משהו שחיכה לך
ואתה לו וכשסוף סוף הגעת כאילו התחבקת, אתה
והמקום ההוא.
כאילו התמזגת לשם פנימה.
והמקום הפך להיות חלק ממך.
יש מקומות או אולי רק
מקום שבכל פעם שאתה נזכר או רואה תמונה,
לבך מפסיד פעימה
ואתה יודע שלא תוכל
שוב לשם
והלב שהחסיר פעימה גם
מעצם המחשבה
מתכופף כמעה.
אפילו מטפטפת ממנו
דמעה קטנה
אבל
אחרי רגעים הוא מתיישר
"הי, הרי אינני עשוי זכוכית".
הוא מבשר.
אני נוטה לומר לעצמי שזה האנשים, לא המקומות, אבל לא. את לגמרי צודקת. יש מקומות שתופסים להם מקום בלב, כמו אנשים. לפחות כמו אנשים.
השבמחקכמו, כתבת מדוייק: יש מקומות שתופסים להם מקום בלב, כמו אנשים, לפחןת כמו אנשים,
השבמחקאהבתי!