הם באים אלי

הם באים אלי.

ככה בכל פעם מישהו מהם צץ ומגיע לביקור. לא. בלי להודיע.
בלי לשאול אם מתאים לי או אם בא לי לארח.
בדרך כלל הם באים לבד. אבל בהחלט לפעמים אחד בא ואז גם אחרים. 

שכאילו שומעים שהוא פה, אז גם הם באים ומצטרפים.
הם לא צריכים מקום מיוחד. הם לא מחכים שאהיה פנויה 
בבית או בפינה שלי. 

הם יכולים להצטרף אלי תוך כדי הליכה או ישיבה בבית קפה, 
אפילו כשאני בחדר כושר 
אוספת בכוח את כוח הרצון שלי. 

הם יכולים להופיע כשאני צופה בסרט, קוראת, אוכלת. 
הם מגיעים בארץ או במקום יפיפה בארצות ניכר 
כשאני מתמוגגת מול נוף, ריח או טעם נפלא. 

אפילו אם אני בחברתם של אחרים מדברת בלהט כמו שאני. 

פתאום מישהו מהם מגיח והקול שלי נעשה חולמני ואיטי יותר. בהתחלה, 
אני מנהלת שיחה בשני קולות. בו זמנית. 
לאט לאט נודמת ומקשיבה לאורח ולמה שהביא אתו.
כך קרה לי הבוקר. קראתי בספר, 
ספר שאני מצליחה להתקדם בו בכל פעם 
בפיסקה אחת קטנה או כשאני ממש מרוכזת 
ולא נותנת לכלום להפריע, אני מצליחה 
להתקדם בדף שלם. כן שני עמודים תמימים. ואז, אחרי פיסקה או דף, 
הוא מופיע, כן בעיקר הוא, כשאני קוראת את הספר הזה. 

אומר בשפת אמו השגורה: "איך בין דו- ואת?"
מה אגיד, שאינני כאן ואתו? שאני עכשיו בעצמי אורחת, כזו שקבעה והוזמנה? 
שזו שעת בוקר ואני עדין פורעת מעלי קורים וחלומות לילה? 
שהקפה הראשון עוד נשתה לאט. שאני מנסה לקרוא ולהשלים דף? 
אני מניחה את הספר פתוח, הפוך ליד. לוקחת את החכם מכל ליד 
ומדפדפת רגע אל התמונה שנשלחה לי אתמול והביאה אותו יחד 
עם המילים בספר עכשיו לכאן. 

והוא, יושב מולי, עם הסיגריה הנצחית ביד והמבט החוקר ושואל, נו...? 
במה את נזכרת עכשיו?
ואני בתחילה מחייכת ואומרת, זוכר איך נפגשנו? 
כלומר, לא מתי ראינו זה את זה לראשונה, כן גם זה זיכרון לא רע, 
אלא ממש פגישה? הפסקה...שנינו נזכרים...
אני חוזרת אל משפט שנון שאמר וצחקתי
מלוא ראותי צחקתי. 
ואיך נהג בביטחון קבע גבולות גיזרה ומשם 
ומאותו רגע הכל כבר מסופר בכתובה ובכתובים....

שניניו מחייכים.
זמן קצר אחר כך מתהפכת השיחה מזיכרון הפגישה הראשונה 
למילים הכאובות שכתובות בספר. 

אני מתבוננת שוב בתמונה של חבורת הנערים הצעירים והצעירות 
במדי גדנעים שיצאו למחנה אימונים. הם נראים כמעט מגוייסי הפלמח 
שעשו הפסקה אחרי אימון קפ"פ בהרים....

כולם שם מלאי עוז ועיזוז כיאה למחנה גדנעים והוא השובב.
אבל המילים שבספר חודרות לשיחתנו והשאלה שמרחפת בנינו 

עולה כמו הרוח שמעיפה חול וזורה לעיניים שעכשיו צורבות. 

מתי התחילה הנפילה? מה שם השתבש?
הוא יושב עוד מעט מולי, שותק עכשיו. 
מבטו כבוי.

לאט, הוא שוקע בענני האבק של הרוח ההיא,
מתפוגג קצת ועוד קצת  כמו השמש הנופלת 
ומתכסה לעת ערב בשמיכת מים, 
חוזר אל אמא אדמה אל מתחת לאבן הקרה.

עד לביקור ההפתעה הבא.