כל כך חם ולח
אני מטפטפת את עצמי לדעת
לא אוהבת ככה.
נסעתי לרונה
חשבתי על הגן שלה
על עצים מצלים מניעים בזרועותיהם עטופי העלים את הרוח
כאילו היו מניפות גדולות.
מיד מתערב זיכרון ילדות של הפרבר הנידח
וצרוב השמש שבו גרו סבתי ואחיה הצעירים
של אמי.
שם הייתי מבלה ימים רבים מחופשותיי,
יורדת מההר אל השפלה החמה והלחה. אל אדמת
החול הצהבהבה.
בתי הפרבר היו נמוכים ודלים, לכל בית גינה מלפנים ושטח גדול מאחור.
לימים
למדתי שהשטח הזה נקרא: משק עזר
וכמו בכל ישוב בארץ באו למקום אנשים עולים מכל העולם.
גרו זה לצד זה, שונים
ודומים.
כל משפחה ניסתה לעשות כמיטב יכולתה לקיים חיים הגונים והוגנים.
בכל חלק אדמה
ניסו לגדל זיכרונות מהעולם שאותו עזבו,
חלק צלחו וחלק פחות.
היתה שם משפחה אחת,
יוונייה שעטפה את כל השטח שלה
סביב סביב בעצי ברוש ניצבים צפופים. עמדו זקופים כתף
לצד כתף.
ביתם הנמוך והקטן היה צבוע בלבן בוהק
ואת שביל הכניסה עיטרו פחי ירקות כבושים,
גדולים,
צבועים ובהם נשתלו צמחי תבלין ריחניים.
כל הבית והחצר נראו שונים מכל האחרים.
כאילו התאמצו הדיירים לבנות להם בתוך
החולות הצהובים - אפרוריים,
בלב הפרבר העייף והצרוב, גן עדן עטוף וסגור.
לשמחתי היו להם שני ילדים, בת ובן , הבת היתה בסביבות גילי,
למען הדיוק, היא
היתה חברה של דודתי, בהירה. כן, גם אני התיידדתי אתה,
כך שמידי פעם, לא לעיתים קרובות,
במשורה יש להגיד,
הייתי מוזמנת אליהם אל הקסם של הגן.
כשסביב רתחו הטמפרטורות ואדמת החול בערה, אצלם בגינה נשבה קרירות
שבאה ישירות מצפון הרי יוון המיוערים.
במרכז הגן המוצל עמד ספסל מול מזרקה עגולה מרשרשת קולות מים.
וריח שיח היסמין התנועע באוויר.
כשהייתי מוזמנת אל הגן, היתה יוצאת אם המשפחה עם מגש קטן
ועליו כוסות עם
מים קרים מעורבבים בלימון ובעוד תבלין שלא ידעתי את שמו
ועוגיות קטנות, כמספר
הנוכחים. לא יותר ולא פחות.
כך היה החלום מוגשם במלואו.
בכל ביקור אצל סבתי, בין פסח לסוכות, הייתי מתפללת תפילה קטנה,
שגם הפעם
אוזמן אל הגינה הקסומה ואגע בטעמי גן העדן של אותה שכונה.
ועכשיו,
אני לא ממש מחכה להזמנה מרונה, חברתי, להגיע אל הגינה הנפלאה שלה.
אני מרימה טלפון לבדוק שהיא שם,
נכנסת לרכב, מדליקה את המזגן במלוא עוצמתו
וכבר מוכנה
לזרועותיה המחבקות, ללימונדה הצוננת
לעצים המצלים והלוחשים:
טוב שבאת.
הזכיר לי קצת את הספר "סוד הגן הנעול". והברושים, חלקת בית קברות :)
השבמחקונפלא שהנוסטלגיה כבר אינה זקוקה להזמנה וזוכה לחום אנושי בפינה הקרירה.
איסה כיפית ומהירה תגובתך. תודה
השבמחקוכן, גדלנו ועכשיו אנחנו מעיזים:)
נפלא שהקסם לא התפוגג כשגדלתן, כפי שקורה לרוב, אלא נשמר ורק השתפר. כיום היא 'רונה', וממתינה לך אצלה כמו הבטחה קבועה פינת קסם שאת מכירה ומעריכה.
השבמחקאכן כך כמו, החלפתי גינה בגינה רק שלזו האחרונה אני מזמניה את עצמי כשאני רוצה מבלי לחכות לאולי והלוואי...
מחקצמחים זו לא רק קרירות, זו בריאות הנפש.
השבמחקהירוק הירוק הזה הוא הכי טוב שיש.
פועה את כל כך מדייקת, בשבילי ירוק הוא טעם החיים. עצים ירוקים עושים לי מסאג' לבפנים....
השבמחקממש מרגישה את הריאות מתמלאות אוויר צח ומתרחבות....טוב שיש רונה ושיש לה גינה שעושה לך טוב בתוך החום הנורא הזה........
השבמחקפינות ירוקות עושות לי טוב וכמו שכתבת, לפעמים אפילו רק לדמיין אותן וכבר מרגישים אוויר ממלא ריאות.
השבמחק