עוצרת. זמן קטן נח לו וגם אני.
ברגעים האלה כשאני לבד עם עצמי ויש איזה שקט והרעש מבחוץ לא מתערבל עם הרעש מבפנים. הם באים אלי.
ככה, בלי הכנה או דיבור.
מתיישבים לא רחוק או חולפים.
הם אפילו לא מסתכלים לעברי.
פשוט מגלגלים אלי סיפור כמעט כמו אומרים,
ברגעים האלה כשאני לבד עם עצמי ויש איזה שקט והרעש מבחוץ לא מתערבל עם הרעש מבפנים. הם באים אלי.
ככה, בלי הכנה או דיבור.
מתיישבים לא רחוק או חולפים.
הם אפילו לא מסתכלים לעברי.
פשוט מגלגלים אלי סיפור כמעט כמו אומרים,
חיכינו לך.
יש פעמים כאלה שהם דוחפים את סיפורם אל זרועותיי ומצווים בקול חד משמעי: תכתבי!
כמעט ולא מותירים לי ברירה.
מיד אני עושה כמצוותם וכותבת את הסיפור שהביאו בהינף כתיבה אחת.
יש פעמים שאני יושבת בשקט ומחכה, אולי יסתובב לו כך סיפור ואני אוכל לאסוף אותו לחבק אותו אל בין אצבעותיי? שלא ילך לאיבוד.
יש פעמים כאלה שהם דוחפים את סיפורם אל זרועותיי ומצווים בקול חד משמעי: תכתבי!
כמעט ולא מותירים לי ברירה.
מיד אני עושה כמצוותם וכותבת את הסיפור שהביאו בהינף כתיבה אחת.
יש פעמים שאני יושבת בשקט ומחכה, אולי יסתובב לו כך סיפור ואני אוכל לאסוף אותו לחבק אותו אל בין אצבעותיי? שלא ילך לאיבוד.
בכל מקרה תמיד הם מגיעים בהפתעה. גם כשאני מחכה.
מידי פעם, האנשים החולפים, היושבים, הנוסעים איתי, מסרבים בכל תוקף לשחרר
אלי את סיפורם.
בעוד אני ככה תוהה ואפילו נבוכה על העובדה שאין אף אחד בסביבה שמכדרר אלי את סיפור,
יושבת מולי אשה אחת, די צעירה. עטופה מפאת העונה. קר לה נורא והיא ומתחבטת אם לשלוח אלי את סיפורה. אני ממש מרגישה את משחק הכן לא בראשה. לרגע יש לי קצה ואז הוא נעלם כאילו לא היה וכך במשך דקות. היא כמעט מעבירה לי את סיפור שלה ואפילו אני מזהה את מנגינת המבטא המיוחד שהיא נושאת בתוכה ואז היא אוספת אותו אליה בחזרה כאומרת עוד לא, הוא עוד לא מוכן להעברה
בעוד אני ככה תוהה ואפילו נבוכה על העובדה שאין אף אחד בסביבה שמכדרר אלי את סיפור,
יושבת מולי אשה אחת, די צעירה. עטופה מפאת העונה. קר לה נורא והיא ומתחבטת אם לשלוח אלי את סיפורה. אני ממש מרגישה את משחק הכן לא בראשה. לרגע יש לי קצה ואז הוא נעלם כאילו לא היה וכך במשך דקות. היא כמעט מעבירה לי את סיפור שלה ואפילו אני מזהה את מנגינת המבטא המיוחד שהיא נושאת בתוכה ואז היא אוספת אותו אליה בחזרה כאומרת עוד לא, הוא עוד לא מוכן להעברה
ואני נשארת די באכזבה.
ברקע הזמר עם הקול החם המיוחד ששר סיפורים, מתנגן ומנגן על אהבה ומבקש מאהובה שתרקוד אתו עד לסוף לסוף האהבה.
ברקע הזמר עם הקול החם המיוחד ששר סיפורים, מתנגן ומנגן על אהבה ומבקש מאהובה שתרקוד אתו עד לסוף לסוף האהבה.
ואני,
עץ ביום חול כחול.
סיטואציה מקסימה, כולל הרקע הווקאלי של אותו זמר. דייגים בטוח יזדהו עם התחושה הזו, של הנמתנה אינסופית והנה הנה הנה הדג כמעט.. ואופס.. ברח לו.
השבמחקחווית הכתיבה שלי אחרת לגמרי. אני מקפיד, או מנסה לפחות, לכתוב מדי יום שיר אחד. אני כותב האיקו כבר למעלה מעשרים שנים. אבל, כל פעם כשאני מתישב לכתוב אני עוצם עיניים ונותן למילה הראשונה להלום בי, חזק.
ואז, כפי שכתבת - בהינף כתיבה אחד. אצלי לפחות, התוצרים לעולם אינם אחידים. ישנם שירים מקסימים וטובים מאוד [ זה המיעוט ] וישנם הרבה שהם זיבורית.
החיבור לדייגים נכון והעלה בי חיוך...
מחקאיזו משמעת! ממש מעריכה. צריכה לאמץ את העניין של כל יום כתיבה.
וגם הטכניקה של לעצום את העיניים ולחכות למילה. נפלא! תודה!!!
אהבתי.
השבמחקאצלי זה בא כשבא כמכת ברק. לא מזמין ולא מצפה.
קורה גם לי לא אחת שבא בלי הזמנה אבל לפענים גם מזמינה ומצפה וכן...אז זה פחות בא...)
מחקשבת נעימה.