אישה ברחוב

האישה ההיא שהלכה מולי ברחוב ההוא והדליקה את סיפורה כאילו נשאה בידה מצית

ושלחה אותו אלי בגלים קטנים כמו היינו על חוף הים 

והיא מניחה בקבוק שבבטנו שוכן פתק עם כיתוב מצומצם.

היא פסעה מולי, עם כובע קטן ולבן שפיאר את ראשה ונגע במצחה כמו נזר.

כובע שבסיסו ניצב ותקרתו שטוחה עליו.

לבושה היתה בלבוש הדר כמו יצאה עכשיו מזורנאל מכובד משנות הארבעים או אולי החמישים 

של המאה הקודמת.

שיערה הכסוף, אסוף.

אף שאגרה בגופה שנים רבות, נשארה זקופה לתפארת.

אפשר היה לראות בכל קמט ושערה לבנה המונחת במקומה שהיא היתה אהובה.

שהיה לה איש שהעריך אותה ואת יופיה עד מאוד ועתה, אף שנשארה לבדה אין היא מוותרת לעצמה. 

בכל יום היא מתלבשת להפליא ויוצאת לסידור קטן או טיול של אחר צהרים ברחובות העיר.

עיר שהיא מכירה מימים ימימה אף שהעיר שלה משתנה ורחובותיה סואנים ברכבים עשנים ובדו גלגלים חשמליים שקטים ומדירים את כל האחרים.

 היא צועדת כאילו שהוא צועד אתה.

מחזיק בעדינות בקצה מרפקה ולוחש לאזנה דברים של אהבה.

היא פסעה מולי ברחוב ההוא,על שמו של העיתונאי והעורך של עיתון היום.

מרגישה שהרחוב הזה עוד קצת שלה.

עם הכובע הלבן הקטן ועם חיוך עוד יותר קטנטן ועינה התעכבו ואחזו לשניה במבטי, כאילו בקשה:

"כתבי, כתבי את מה שאת רואה בי. ספרי, כי מי יודע מתי יערוב יום והרחוב הזה כבר לא יהיה שלי".

 שבוע טוב

ובריא