גיליה מכאן ומשם

גיליה (כמעט שמה), הגיעה לארץ לפני יותר מעשור. מהגרת עבודה מאוזבקיסטן.
אשה מוסלמית די צעירה, גרושה, אמא לשני ילדים בגילאי ההתבגרות. הגיעה דרך משפחה אוזבקיסטנית יהודיה שהביאה אותה (עם עוד כמה שכמותה).

העסיקו במסעדה וקייטרינג,עובדים זרים משם.

במהלך הזמן התאקלמה מעט והפכה להיות מטפלת באשה מבוגרת. בשלב מסוים נגמרו חוזי העסקה שלה אולם השכר שהרוויחה פה החזיק משפחה רחבה שם.

וגם, כן וגם, למדה פה את סודות החופש והריחוק מהמשפחה והמסורת. 

פגשה תרבות אחרת, הזדמנויות של למידה והתפתחות אישית, וכך החלה לעבוד בניקיון בתים בתל אביב. כסף טוב ואפשרות לעבודה שאינה מתחת לרדאר. יחד עם עוד חברות במצבה שכרה דירה וחיה כשכמובן כל הזמן מרחפת מעל עננת משטרת ההגירה.
יום אחד פגשה באיש מפה, נפגשו פעם, פעמים, שלוש.

בדיוק אז כשהרגישה קצת יותר נטועה קפצה עליה משטרת ההגירה ומיד הוכנסה למעצר עד לסילוקה מהארץ.

גיליה היתה מאוד מפוחדת ומאוד מאוכזבת שלא תוכל להישאר. ילדיה כבר גדלו וכל אחד מהם למד לימודים גבוהים שהתאפשרו בזכות הכסף שהיתה שולחת להם בכל חודש. מה תעשה עכשיו? איך תכלכל אותם ואותה אם תהיה שם?
כשיאושה גבר עליה והימים לגירוש התקדמו, 

הופיע לפתע בבית המעצר האיש אותו פגשה פעם, פעמים שלוש ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה:, בואי נתחתן. מכיוון שאת לא יהודייה לא נוכל לעשות זאת פה, נטוס לאי השכן. נכנס למשרד מתאים ונצא נשואים. כך את תוכלי להישאר ולי תהיה אשה שתמלא את צרכי. 

גיליה לא האמינה שאיש זר לכאורה מושיט לה יד כה נדיבה. 

ראתה באיש אביר על סוס ואולי אפילו עם אחד עם כרכרה. בלי היסוס אמרה, כן להצעה. השתחררה.
הם טסו לאי השכן, התחתנו בילו קצת וחזרו. לכל אחד מהם היה מה להרוויח מההסכם וכמובן גם מה להפסיד. האיום ריחף מעל ראשה כל הזמן, אם לא תהיה לו מספיק טובה הוא תמיד יכול לבקש לבטל הכל ואז היא תישאר חסרת כל ומועמדת לגירוש. כך לפחות למשך 5 שנים הקרובות.
החיים לא היו קלים לגיליה, לא בימיה שם במולדת שלה וגם לא כאן ובכל זאת, בכל פעם שהיתה טסה למולדתה לחופשת משפחה, חזרה לפה בשמחה.

שבועיים שם הספיקו לה.
בשנה האחרונה כבר זכתה בתעודת זהות כחולה אבל עוד לא בפספורט שיכניס ויוציא אותה מהארץ בלי עכבות. בעצם רגע לפני אזרחות שלמה.
בשנה הזו הספיקה לחתן את בתה הבכורה, ללוות את אביה שם למנוחות ולשמוע בצער על מות אחיה. רגע לפני שהקורונה נחתה פה טסה גיליה למשפחתה למרר על קברו של אחיה, שמת צעיר ובמפתיע.

טסה בכוונה לחזור אחרי שבוע שבועיים. הקורונה באה ושיתנה סדרי עולם. אין יוצא ואין בא. לא משם ולא מרחבי עולם. כבר חמישה חודשים שהיא איננה ואני תוהה, מה היא עושה? איך היא מתנהלת שם כשעל פי חוק היא נשואה עם איש מכאן. האם יש ביניהם איזה קשר?
האם היא תחזור? האם היא עובדת?

איך היא מסתדרת?
האם אדע אי פעם מה עלה בגורלה של זו שפגשתי בה וחצתה את דרכי.

סיפרה לי סיפורים עשירים והשרתה עלי בעוד רבים אחרים.

לצערי פרט למספר בווסט אפ שנשאר ללא מענה, אין לי שום אחיזה. 

והיא היתה כלא היתה.