פעם פעם, לפני המון המון שנים.
כשהייתי ילדה מאוד צעירה.
עברנו מהעמק החם אל ראשו של ההר.
עירי, היתה גם היא עולת ימים וקטנטנה.
חמישה רחובות קצרים, מרכזון עם מספר
חנויות.
כל חנות נשאה בגאון את שם בעליה.
כולם מכירים את כולם.
כל אחד יודע למי האחר שייך, מהיכן
הגיע והיכן גר.
מקום קטן עם רוח ונוף גדול.
באותה תקופה, היו דיבורים של הגדולים,
בשקט ומאחרי הקלעים, על הנזירות והמיסיונרים שרוצים וחוטפים ילדים, בכדי להעבירם
על יהדותם.
אני הילדה, הכי סקרנית, בדיוק בזמנים
האלו - כשהגדולים היו מלחששים - היו אזני צומחות לגדלים מפחידים!
אפילו מתוך שינה, גם אם הייתי יחסית
רחוקה,
כושר השמיעה שלי היה מגיע וקולט
צלילים מוסתרים, ממעמקים.
ואלינו, אל העירה המתפתחת, היו מגיעות
מידי יום ראשון, עולות מהעיר השכנה, הישנה, בעיקר בקיץ, בשעות אחה"צ, לסיבוב
של התרעננות, נזירות.
העיירה על ההר היתה קרירה, נעימה,
חדשה,ירקרקה.
כאילו הזמינה אותן לטיול קצר במחוזות
דומים לאיזורי הולדתן.
הולכות היו הנזירות לאטן בקבוצות
קטנות.
נושמות אוויר הרים. מטיילות.
לבושות לבן וכובעיהן הצחורים,
מעומלנים, מחודדים.
מאוד אחרים.
מאוד בולטים!
ואני הילדה, כשהייתי רואה אותן מרחוק,
הייתי עושה עיקוף גדול גדול.
אך מידי פעם, בעיקר כשהיו מגיחות ממול
לפתע!
מיד הייתי מעוותת את פני, לאיזה
פרצוף עקום ומעוות ככל שיכולתי ומוסיפה צליעה עמוקה ובוטחת.
השתדלתי מאוד להיות כמה שיותר לא יפה,
כי הרי ילדים שנראים עקומים, מעוותים, לא יפים,
מי ירצה בהם? מי יתאמץ לחטוף אותם?
כך הייתי חולפת על פניהם במהירות,
דואגת שיראו את פני המעוותות, אך לא יוצרת קשר עין חלילה.
לבי היה פועם בחוזקה עד
שהתרחקנו: הם ממני ואני מהם. או אז, הייתי מציצה בגניבה, בודקת, אם אינן בעקבותיי ואם עברתי בשלום
שוב את "נסיון החטיפה הברור!"
חלפו ימים, עירי גדלה והשתנתה, אני,
גדלתי מעט גם והן, הנזירות, כבר אינן מגיעות.
אך בכל פעם שאני רואה נזירה, בארץ או בארצות נכר, בעיקר כזו שבולטת בלבושה, מסתנן לו חיוך קטן (לא מעוות והצליעה גם היא נכחדה),
של זיכרון " חוכמת ההצלה מניסיונות החטיפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה