יום שני, 7 בדצמבר 2020

משם לכאן, בואי

              הוא פתח את המזווה והוא נתקל בה. 

           היא עומדת שם, מביטה למרחוק. הסימנים שהשאירה מאחור מדליקים את 

          מסרטת הזיכרון שלו.        

הוא יצא אל הגן ונשם עמוק. היה אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה בצחות האוויר באורות הראשונים של היום. הכוס בידו והוא הולך בין הצמחים, בודק את נביטה שלהם. הנה היא עולה ובאה גם. היא מתכופפת מעל הערוגה וזורעת.  מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים

הוא ניער את כתפיו ניער אותה מעליו. עבר אל הערוגה הבאה.  רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף? מבין העלים היא שבה והציצה.  דמותה עלתה עם החיוך ההוא

 סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו.  מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין ידיו וקירבם אל אפו, מצליח להריח את ריח גופה. אז שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן

והיא המשיכה לצוץ, היא צצה בין התבלינים, היא עלתה ובאה בריח התבשילים, היא חזרה כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ.  כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו

יום אחד הוא לקח את הטלפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק 

 

עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של הברות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב השם שלו  והיתה מותחת אותו לאט למעלה.... שוב הוא החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק

כך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. היא היתה  מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל  פעם הוא חזר ודיבר עם עצמו "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן והיא תלך ולא תחזור

בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות במחול. כמוה, היתה רוקדת, עם עיניים עצומות. נותנת למנגינות להיכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים, מנענעות לה את הירכיים, האגן, הוא היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים ומשם אל הכתפיים ומנענע לה את הידיים. עיינה נשארו עצומות ופנים, הן היו מדברות ומספרות את סיפור הריקוד. והוא, הוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה אותה, אך לא היה מעז להפריע וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת

בכל לילה כשהיה עולה על משכבו והיה מכוון את השעון שבטלפון, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.

כך עוברים ימים עד שלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה

"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"

באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי



 

אין תגובות:

פרסום תגובה