"לכולנו אב אחד - אברהם.
וכולנו ביחד פה.
זה זמן טוב".
כך אמר האב דניאל מכנסיית "מגדלא"
שעל גדות הכנרת, כשביקרתי שם לאחרונה.
ישבתי "במסעדה של מחמוד" בעיר שיש
לה תחתית.
מסעדה קטנה שממוקמת מול חטיבת הביניים של מנזר הכרמליתים בכנסיית סנט ג'וזף
הזמנו את מנות הבשר שלנו מהוויטרינה והתיישבנו
לנשנוש בזמן שצלו לנו את הארוחה.
לידנו התיישב כריסטיאן, הושיט יד אל קערית הזיתים
המונחת לפניו ומשם תחב אותם לפיו בדרך אגב, לא מתעמק בפעולה ולא בטעמים.
העיף מבט שוב ושוב לכיוון בית הספר.
מידי צהרי רביעי הוא פה. יושב ומחכה.
לא מתעכב על הטעם, לא בוחן כיצד נעלמים הזיתים
תחת ידו ונערמת במקביל ערמה קטנה של חרצנים.
מנגינת צלצול רועם נשמעת מהעבר השני של הכביש.
כריסטיאן מותח את צווארו ואחריו נמתח כל גופו.
ערמת החרצנים כבר לא צומחת ועולה.
עוברים עוד כך וכך דקות, לאט לאט עולה לו חיוך
קטן על שפתיו וגם המתח שעומד בכתפיו קצת מרפה.
זה הנוהל בשנים האחרונות. בכל רביעי שבשבוע. כשהשמש מעט אחר חצות.
הוא יושב ומחכה לגאולתו של הצלצול הגדול אצל מחמוד במסעדה עד
שהם מסיימים, מתארגנים, חוצים את הכביש ובאים. בנו ובתו. גאוות ליבו.
כשהם מתקרבים הוא פורש את הידיים לצדדים והם
כמו אז כשהיו קטנים, הם מזדרזים ובאים שניהם ביחד לחיבוק הרחב והמתגעגע שלו.
מאז שעזב, הם באים לפה, נפגשים. הוא לא יכול להביא אותם לדירה הקטנה ששכר. יש שם ארונות שראוי לא לחשוף.
לאחר החיבוק הגדול נכנסים השניים הצעירים למסעדה
הקטנה, בוחרים את ארוחת הצהרים שלהם. הוא מחכה. מביט בגבם ומלטף בעיינו שתמיד בשלב
הזה דמעה קטנה מגיחה והוא מנגב אותה כבדרך אגב.
הם חוזרים לשבת אתו ועד שהמנות מתבשלות ונצלות
הם מספרים לו מחוויות היום, מאירועי השבוע. מוציאים דף של עבודה או מבחן בכדי להראות
לו בגאווה מה השיגו ואיך ניצלו בחכמה את זמנם והשקעתם. ליבו מתמוגג. והם שמחים במבטו
הגאה.
הוא מלטף את ראש הבן ומקרב לנשיקה את לחייה
של הבת.
עונג שעות האבא שלו.
אחת לשבוע.
ב"מסעדה של מחמוד" מול כנסיית סנט
ג'וזף, בשולחן שלידי.
כמו שאמר האב דניאל,
"כולנו ביחד פה.
זה זמן טוב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה