דיליה הגיעה לכאן לפני עשור ויותר מאוזבקיסטאן. עברה מכפר הררי קטן אי שם, אל העיר הלבנה, הפועמת, שלא יודעת רגע של הפסקה.
באה כמו רבות ורבים אחרים. בדרכי העבודה. במטרה ברורה לאסוף ולשלוח כמה שיותר כספים.
אשה צעירה, חסונה וגרושה. אמא לשני ילדים, בת ובן בגילאי ראשית העשרה. השאירה אותם מאחור תחת חסותה של אמה. עשתה את כל המסע הארוך בכדי להיטיב את מצב בני המשפחה ואולי גם להתרחק מהמסורות והעיינים הבוחנות.
פה התחילה כעובדת במסעדה רוסית - אוסבקית ומשם אל טיפול בקשישה וכשזו הלכה לעולמה וגם תוקף האשרה הסתיים החליטה דיליה להשאר. לומדת שאפשר גם אחרת.
היא הצליחה להתקיים ובעיקר לקיים שם בכבוד וברווחה את משפחתה הרחבה.
גם הם שם שמחו על בחירתה להיות כאן. שולחת להם מידי חודש מצלצלים ומטלטלים ורחוקה מהלשונות המתגלגלות והמלהגות.
מנהלת יום יום שיחות חינוך וגעגוע עם הילדים מקבלת מאמה עדכונים שוטפים.
במהרה גילתה שניתן לעבוד כאן מתחת לרדאר בנקיון אצל אנשים פרטיים. הכסף נשקל על ידה במזומנים בלי הצהרות ובאין מסמכים.
הילדים גדלו, למדו באוניברסיאות, רכשו מקצועות מכובדים. היא בנתה לעצמה שם בית רחב ידיים, כשאין בכוונתה לחזור בינתיים.
יום אחד הכירה כאן איש, נפגשו פעם, פעמים אולי שלוש. קבעו שיצלצל ויתאמו עוד.
ימים אחדים לאחר מכן בדרכה אל חדר השותפות השכור, אחרי שנקתה שני בתים מרווחים וחשה עייפות וגעגועים, נתפסה עי שוטרי ההגירה.
בלי כבוד הועברה למאסר עד לגירושה. עולמה קרס עליה, היתה אבודה, הנה היא שוב כשלה.
הטלפון צלצל, סיפרה לו על מאסרה, הוא הקשיב שתק רגעים ואמר, יש לי הצעה.
הוא דיבר, היא הקשיבה, נרגשת.
המומה.
אחרי שתיקה קצרה וניגוב הדמעות
השיבה בחיוב.
שעות מעטות חלפו. הוא הגיע, מלווה בעורך דין, עם כרטיסי טיסה לקפריסין.
דיליה שוחררה, נסעו מיד לשער היציאה, חבוקים.
בקפריסין מיהרו למשרדו של ראש העיר, מלאו טפסים, עמדו נרגשים, חתמו בנשיקה.
מתחילים חיים חדשים.
היא זוכה פה להמשיך בשקט, ללא חשש ופחד מכל שליח של משרד הפנים, חפה מהטרדה של שוטרים עם וללא מדים.
יכולה לחיות את החופש של כאן, להרוויח והמשיך לממן את כולם שם.
מחכה בסבלנות לתעודה הכחולה.
לומדת ומתאמצת לנשום עמוק בהודיה.
והוא,
הוא מקבל אישה לכל עניין וצורך.
חופש? רומנטיקה? מעשה של חסד?
מממ....נגיד.
החיים.
מה שהם מזמנים.
*בפעם הזו, מבוסס על מקרה אמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה