בכל יום ברגע שהוא מתעורר וקם
הוא מציץ מבעד לחלונו אל השמים.
בודק כמה הם מאירים את פניו או חלילה לא.
בהתאם, הוא לובש את ההבעה של מצב רוחו וגם את בגדיו.
ניגש לשטוף ולנסות ולהסיר מעליו
את חשכת הליל.
בכל יום כשהשמש באה הוא מלא תקוה שהיא תכנס אליו פנימה ותאיר גם שם.
מישהו אמר לו עוד כשהיה קטן, שאור השמש מבריח אפילו שדים עקשניים.
הוא מאמין לזה עד עכשיו.
הוא ניגש למטבח, מפעיל את מכונת הקפה הותיקה שמשמיעה קרקושים וקירקושיות. נחה לרגע, ממשיכה ומגיעה לשלב שבו היא מטפטפת אל הכוס נוזל שחור וריחני.
הוא עומד, נשען, מביט במכונה ובכוס.
כשהמכונה מסיימת, הוא אוחז בכוס החמה בשתי כפות ידיו הגסות ויוצא.
מתישב על מפתן הבית.
זה זמן השמש שלו.
הוא נותן לה לבוא אליו.
ממשיך לשבת כך עוד זמן רב.
לאט לאט הוא פושט בגדיו.
עוצם את עיינו.
מתמסר לה
בכל תא מתאי גופו ונפשו.
מחכה לגאולה.
שתבוא.
אם לא זו הפעם
אולי ביום המחר
או אולי בשלב יותר מאוחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה