שוב שדה ושוב המתנות ארוכות לקראת המשך מסע.
מסעות לבד יש בהם הרבה הזדמנויות להתבוננות. התבוננות בעצמך ובאסוציאיות שכל מיני דברים מעלים בך.
והתבוננות באנשים סביבך. הם באים, נשארים זמן מה והולכים. באים אחרים. יש כאלה שאף שיושבים לא רחוק הם שקופים ואחרים אפילו אם רחוקים יחסית, מעוררים את תשומת הלב.
לי יש הפעם המתנה ארוכה בשדה של וורשה.
מפליא אותי שלהקשיב לשפה המקומית שרוב האחרים מדברים בה, משום מה, מצטלצלת לאזני מוכרת .
כן, שמעתי אותה קצת סביבי בילדותי, אבל הדגש הוא על קצת ובכל זאת משהו בה נשמע כל כך מוכר. כמעט כמעט בית. ממש משונה.
שדה התעופה פה הוא די קטן. שדה קטן הוא שדה נוח, לא צריך לגמוע קילומטרים. והעובדה שהמחשב איתי והוואי פי לצידי, הופך את הכל לעוד יותר נוח במצב שבסך הכל הוא לא ממש נוח.
בשדה שנקרא על שם שופן אין בית מלון כמו שיש כיום בהרבה שדות אחרים מה שמקל שם מאוד על קונקשנים בינוניים. כאלה שלא כדאי ממש לצאת אבל היה נחמד לפרוש לאיזה חדרון. פה אין וגם טרקלין הוי.איי.פי לא משהו שכדאי.
מצאתי לי בית קפה בקצה. כזה שיש בו ספות ולא רק כסאות. מאפשר קצת שינויי תנוחה ושקט יחסי עד לזמן טיסת ההמשך אל מעבר להרים ולאוקינוס הגדול.
עוד קפיצה להגיד שלום, לחבק ולגעת ואז שוב כל הדרך הארוכה בחזרה.
ככה זה כששם חלק מהמשפחה.
בית קפה פינתי בשדה התעופה "שופן" מקום להתנחל בו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה