שנים רבות חלמה.
עוד מנערותה.
היא ידעה שיגיע יום והיא תגשים את החלום.
ימים עברו חלפו. שנה ועוד שנה. היא למדה, נישאה הביאה
לעולם בת יחידה.
בוקר אחד בעלה הלך, עזב ולא שב. הגשים חלום שלו. בלעדיה וללא
בתו.
היא לא ויתרה ולא החליפה את חלומה.
בכל יום ראשון בשבוע, כשהלכה לכנסיה, היה לה ברור
שיום יבוא והיא תצא מהכפר שלה, תעבור הרים, ערים, נהרות וימים תיסע באוטובוסים
עמוסים, ברכבות ומטוסים והיא תבוא ותיגע במקומות שהוא הלך בהם.
המשפט "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים.
אשרי האבלים כי-הם ינוחמו. אשרי הענווים כי-המה יירשו את הארץ..." ( הבשורה
על פי מתי ד, 6-2), ליווה אותה בימים ובלילות.
במהלך שנים אספה רובל לרובל. בעקביות. חסכה מעצמה בכל מה שנראה
בעיינה כמותרות.
וכך אחרי ימים, חודשים ושנים רבות עלה בידה לרכוש
כרטיסים. לה ולבתה יחידתה למסע אל הארץ הרחוקה. ארץ הולדתו, ומורשתו.
שנה לפני הנסיעה הכל היה מוכן. הכרטיסים, הדרכונים הוויזות,
המדריכים והמסלולים.
אפילו המזוודה פעורת הפה עמדה על כיסא בחדרה מתכוננת
אף היא למסע.
כמה חודשים לפני היציאה למסע, פרצה בארץ אליה כוונה כל חייה את מצפנה מהומת דמים.
גם עתה כששמעה שהארץ שאליה פניה נשואות רעשה, לא
ויתרה.
היא אמרה לבתה ולקרוביה,
אם לא עתה - איי מתי?
והיא באה.
והיא כאן.
בין רעשי המטוסים והידיעות המבהילות, היא מגשימה
חלום.
מזכירה לעצמה ולאחרים
שגם הדרך בה הוא צעד לא היתה סוגה בשושנים
אלא דרך שמָלְאָה בקוצים ודרדרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה