שנים רבות חלמה.
עוד מנערותה.
היא ידעה שיגיע יום והיא תגשים את החלום.
ימים עברו חלפו. שנה ועוד שנה. למדה, נישאה הביאה
לעולם בת יחידה.
יום אחד בעלה הלך, עזב. הגשים חלום שלו. בלעדיה וללא
בתו.
היא לא החליפה את חלומה.
בכל יום ראשון בשבוע כשהלכה לכנסיה היא לה ברור
שיום יבוא והיא תיסע מהכפר שלה, תעבור הרים, ערים, נהרות וימים תיסע באוטובוסים
עמוסים, ברכבות ומטוסים והיא תבוא ותיגע במקומות שהוא הלך בהם.
המשפט "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים.
אשרי האבלים כי-הם ינוחמו. אשרי הענווים כי-המה יירשו את הארץ..." ( הבשורה
על פי מתי ד, 6-2). ליווה אותה בימים ובלילות.
אספה רובל לרובל. בעקביות. חסכה מעצמה בכל מה שנראה
בעיינה כמותרות.
וכך אחרי ימים, חודשים ושנים רבות עלה בידה לרכוש
כרטיסים. לה ולבתה יחידתה למסע אל הארץ הרחוקה. ארץ הולדתו, ומורשתו.
שנה לפני הנסיעה הכל היה מוכן. הכרטיסים, הדרכונים הוויזות,
המדריכים והמסלולים.
אפילו המזוודה פעורת הפה עמדה על כיסא בחדרה מתכוננת
אף היא.
כמה חודשים לפני היציאה למסע, פרצה בארץ אליה כוונה כל חייה את מצפנה מהומת דמים.
גם עתה כששמעה שהארץ שאליה פניה נשואות רעשה, לא
ויתרה.
היא אמרה לבתה ולקרוביה,
אם לא עתה - איי מתי?
והיא באה.
והיא כאן.
בין רעשי המטוסים והידיעות המבהילות, היא מגשימה
חלום.
מזכירה לעצמה ולאחרים
שגם הדרך בה הוא צעד לא היתה סוגה בשושנים
אלא יותר בקוצים ודרדרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה