אלברטה טעם טוב

 

אלברטה היתה אשת העולם. מאז ומתמיד.
 מילדותה, טיילה וביקרה עם הוריה בכל המקומות הנחשבים.                                       

פגשה איתם את כל שועי עולם.                                                                              

כילדה קטנה זכתה בשיעורי הליכות ונימוסים לצד שיעורי נגינה, שפות ומנהגי עָלַמוִת.

בבגרותה יחד עם האיש לו נישאה המשיכה באותו אורח החיים כאשת דיפלומט וקושר קשרים בין אנשים, חברות ועסקים המתארח ומארח מכל קצווי תבל.

הם היו רגילים למפגשים מתמידים עם תרבויות שונות במקומות שונים ומיוחדים.
בכל מקום אליו הגיעו היתה אלברטה ידועה בטוב טעמה. היא אהבה לארח ואורחיה תמיד התקבלו בסבר פנים יפות ונועם.
אורח החיים לא אפשר להם להשתקע ולא זימן הזדמנות ראויה להקים משפחה של ממש. אלברטה התייחסה לכל קרוביה ומתארחיה כאל משפה גדולה עם מחויבות קטנה.

הימים שהפכו במהרה לשנים והשנים שהפכו ליובל היו תמיד מלאים ועשירים.
כששבו אחרי זמנים רבים אל מולדתם, מצאוה שונה ומשתנה בלי הרף. הרחוב היה שונה, האנשים החולפים, השכנים, הריחות והצלילים. הכל השתנה.
זמן קצר אחרי שובם תוך כדי ניסיונות הסתגלות לביתם וסביבתם נפטר האיש שאתה ואלברטה נשארה רק היא בבית הגדול.

היא סובבה בביתה רחב הידיים יום אחר יום. עלתה קומה ועוד אחת, שוב ירדה. הביטה בחפצים, בפסלים, בכלי המטבח, בציורים שאספה לאורך השנים ולפתע גמל במוחה רעיון. 

זה הזמן לשתף את האחרים בפריטים היפים מתוך אוספים שאספה שנים במקומות קרובים ורחוקים.
שינסה מותניה, זרועותיה ואת טוב טעמה ויצרה בקומת הכניסה לביתה חנות קטנה, מיוחדת במינה.
היא ישבה עם פנקסי הזיכרונות שלה משם שלפה את השמות של המכרים מהמולדת שהזדמנו בעבר והתארחו אצלם כשחיו בארצות מעבר לים, חיפשה ומצאה כתובות ושלחה הזמנות קטנות ומעוטרות לכל עבר, לבשר על פתיחת המקום.
לאט לאט ההזמנות החלו להעלות בחכתן מבקרים שזכרו את ביקוריהם ואת טעמה המשובח וגם אם מתוך סקרנות גרידה או דחף מציצני קטן, נענו להזמנתה. 

בהדרגה ועם הזמן שמה החל להגיע למעצבי פנים ואדריכלים שחיפשו דברים ייחודיים. הם פקדו את חנותה, הציצו ונישבו. כך נוצר לה קהל קונים מצומצם וקבוע. היא יצרה קשר עם אותם מקומות ברחבי עולם בהם רכשה בעבר פריטים לביתה ועתה הם סיפקו פריטים יחודיים לחנותה. 

שוב לא היתה אלברטה רק היא אתה. הקונים הפכו להיות רשת החברויות שלה, חלקם אף נתפסו בעיינה כסוג של משפחה.
אחד מהם, פטר, מעצב ידוע, שגר ברחוב סמוך, היה נוהג מידי בוקר בצאתו לעיסוקיו לעצור לרגעים קטנים בפתח חנותה.

בהגיעו, אלברטה יוצאת אליו לפטפוט קצר עם כוס הקפה של הבוקר, משתפת אותו בחוויה, חלום שחלמה או הירהור קטן.

פטר היה מקשיב עם חיוך ומילות עידוד, הוא ידע כמה חשובה הפגישה הקטנה הזו להמשך היום של אלברטה.

כך היה ברור לו ולה שאלברטה לא נשארת אף פעם לבד.

שתחזור השפיות למקומנו גם