עזה כרוח

 

סילבוש הגיעה אלינו, אל העיירה שעל ההר זאת שהרוח העיפה בה כמעט כל דבר. הגיעה באחת מהעליות הגדולות ממזרח אירופה.

הגיעה ילדה אשה כשאנחנו הינו עוד כמעט בחיתולינו. נשיותה פרצה בהתרסה כאומרת, "בשביל מה לחכות?!"

אנחנו, בנים ובנות הסתכלנו עליה בהשתאות ובערגה.

היא היתה אתנו, בכתה, בהפסקות ואפילו בפעילויות חוץ לימודיות אבל מעולם לא היתה אתנו ברוחה. 

 לה ולי היתה תקופה של ידידות חמה. אולי בגלל שהיא הרגישה צורך להשתייך ואני הושטתי יד? אולי מכיוון שאיתה הרגשתי אני קצת יותר גדולה ובוגרת לצידה, אולי? 

די מהר היא התחילה להתערב בין בני המחזורים היותר גדולים. שם אני מניחה הרגישה פחות כמו גוליברה בארץ הקטנטנים. היא זכתה גם שם למבטי השתאות וערגה, הן בזכות יופייה והן בזכות נשיותה הפורצת.

אולי לכן היום בדיעבד כשניסיתי להגדירה עלו במוחי רק צמד מילים "עזה כרוח".

כשהגענו לגיל התיכון דרכינו נפרדו. אני עזבתי לתיכון מרוחק והיא המשיכה בעיירה שעל ההר.

בקיץ של סוף כתה ט' או אולי היה זה הקיץ שאחריו הגיעה לעיירה שיירה ארוכה של משאיות, קרוונים צבועים באדום וזהב, נפרסו אוהלים, נפתחו ביתנים, הוצבו כלובים גדולים ברחבה שהוכשרה בקצה העיירה.

רוח של התרעננות נשבה. קרקס מדיראנו בכל הודו ותפארתו פרס והתפרס. כל העיירה נרעשה וגעשה. קרקס שכזה הגיע תמיד לערים הגדולות והמרוחקות ולא לעיירה היושבת על קצה של הר.

כמובן שכל בני התשחורת התקבצו יום יום סביב הקרקס המגודר, גם אם לא היתה גדר ברורה היה ברור מאוד מהם הגבולות.

הקרקס השתקע לחודש ואולי היה זה אפילו לחודשיים. 

נוצרו קשרים קטנים בין קהילת הקרקס לבין אנשים מהעיירה.

כשסילבוש ראתה את השיירה העולה ומתמקמת ליבה פעם בחוזקה. כאילו התעורר בה משהו מעולם אחר ממחוזות קדומים אפשר אפילו קדומים להולדתה.

יום יום היתה הולכת וצופה באנשי הקרקס המקימים את המחנה, באלה שהאכילו את בעלי החיים, בילדים שהתרוצצו בין הקרוונים החונים. בתחילה התבוננה מרחוק ובכל יום התקרבה במקצת.

לאט לאט הכירו אותה רבים מאנשי הקרקס וכשהיו מבחינים בה היו מנופפים אליה לשלום. בהדרגה החליפו אתה כמה מילים, שפת אמה ושפתם היתה דומה.

לימים כשכבר היתה דמות מוכרת לרוב אנשי הקרקס היא הוזמנה, לשתות אתם פעם תה מנחה ופעם מים כשעשו הפסקה.

כך הכירה את הלולין מארצלו היפה. בחור צעיר עם מראה איטלקי, אתלטי ושופע כריזמה. וכמו בכל סיפור טוב ניצתה בין השניים אהבה גדולה.

הם מצאו זמן ופינות יום יום להפריח ולבשם את אהבתם.  החברים של סילובוש הנידו ראש, קשקשו וצחקקו מאחורי גבה והחמיאו לה על בחירתה באוזניה. 

הימים חלפו עברו הגיע זמן התקפלות. 

הכל נארז בקפידה שיירת משאיות עלתה ובאה בשערי האזור המוגדר. האנשים התרוצצו אספו, העמיסו, סגרו כלובים בשלשלאות ומנעולים. ערב אחרון ירד על אנשי הקרקס בעיירה שעל ההר ובארצנו בכלל. ביום המחר אניה מחכה לאסוף את הכל וכולם אל קרבה ולנוע על ובין הגלים כל הדרך אל אם הבית.

עינה הנפוחות של סילבוש פגשו את עיינו העצובות של מארצלו היפה.

"בואי איתי, הצטרפי אלינו"

סילבוש התבוננה בו כלא מאמינה.

"באמת?" שאלה, "אתה מתכוון באמת?"

"כן", ענה מרצאלו "בואי, נעלה אותך לאוניה אתנו. תהיי איתי בחדר, הכל יהיה בסדר. לכי הביתה, אמרי להורים, הביאי אתך כמה דברים. לכי, רוצי מהר, אני מחכה"

סילבוש בלי היסוס אמרה "אני רצה ומיד שבה". אמרה ויצאה.

היא רצה כל הדרך הביתה.

נכנסה, העירה את אמה והודיעה: אני נוסעת. אספה לתוך תיק גדול כל מה שיכלה. אמה ניסתה להבין, ניסתה להניאה, עמדה בדרכה, ניסתה לדבר אל ליבה, אך בליבה היה רק אצל מראצלו היפה.

היא השתדלה לעשות הכל במהירות האפשרית, ניסתה להסביר לאמה וכשלא הצליחה יצאה עם התיק הגדול בסערה מביתה ושעטה מול הרוח לכיוון מקום חניית הקרקס.

מרחוק נשאה הרוח ענן אבק גדול.

המשאית האחרונה יצאה מהאזור. 

יצאה ואחרי שניות נעלמה גם היא אל תוך ענן האבק.