נושאת אותה על גבי
הציפורים התעופפו
ונעלמו כשהשמיים קדרו, התותחים הגרמנים יצרו הרס ומסביב רומנים ואוקראיניים
נפוחי חותם ואדומי עין נבחו על אנשים.
מולם היתה דינה
היפה, הגאה
עומדת, תוהה...
מיום לידתה עטפוה
בחמימות ואהבה רבה. אביה היה צועד איתה בשבילי הכפר. ידה הקטנה חפונה בידו. גאה
ביופיה ובהיותה שלו.
שמה לא בישר דבר.
ילדה יפה והילת
אור סביבה.
היתה אוהבת לצאת
למרעה האווזים עם אחיותיה, קול פעמוני צחוקה היה מתגלגל בכרי הדשא או בין כרי השלג
הלבנים.
אחיה הצעירים,
אהבו לשבת סביבה בערבים. להקשיב לפיטפוטה, להריח את ריחה החם, הרך.
דינה אהבה את
ביתה. המטבח היה עוטף אותה בריחותיו.
ריחו של הלחם
הנאפה, היה מפיץ בעיינה הכחולות ברק שמים כביום של קיץ.
הבית המה תמיד מהכנסת
אורחים וצחוק ילדים.
היא היתה ילדה של
בית ובית של ילדה.
דינה גדלה וצמחה. בימי
שבת ומועד, בלכתם כדבוקה לבית הכנסת, היו עייני הכל, מלווים אותה כאילו צעדה שם
יחידה.
עונג השבת כולו
התכנס בה.
יום אחד, השמים
התכסו ונאפרו.
כשנקרעו מביתם
בצו, הילדים והנשים הופרדו בכח מהגברים.
אימה דאגה לכסותה
מפני עיינים של רעב וזדון. יצאו לדרכים. על גבה נשאה דינה, את תינוקו של אחיה,
מסייעת לגיסתה, אם לשניי פעוטות ,להיות מגן.
פגעי הדרכים והאדם
לא חרטו בה את סימנם.
בתחילה עוד היתה
איתם עגלה וסוס. עד שאלה נגנבו והשאירו אותם חשופים. צועדים בשיירות ארוכות
כמו כולם שאלו: לאן?
הם הועברו בין
גטאות, מחנות, כפרים. צעדו בחום בקור ובדרכים מושלגות עם עוד רבים אחרים. החלשים
נפלו בצידי הדרך.
צעדו.
מולָכים.
ערמות החציר בשדות
קצורים החליפו את נוצות הפוך הרכות.
תפוחי אדמה
קפואים, צימוקיים, חרושי קמטים, נאספו בשקיקה, ברעבתנות, בהחבא שלא
יבולע להם רע.
נצמדים היו זה
לזה, רוצים לשמור על חום וחמימות שישקיטו את קולות הרעב ינמיכו את קולות השנאה.
הימים לוו בבכי
חרישי, הלילות בקולות שיעול ואנחה.
יום
אחד גונבה לה שמועה, כי אחיה הבכור, נמצא במחנה עבודה מעבר לנהר. אישתו,
גיסתה של דינה, החליטה לקחת את שני הפעוטות ולצאת אליו, למסע בחשכה. דינה, שלא נתן
לה ליבה להניחם לנפשם הצטרפה...
שמה, לא בישר דבר.
שתי נשים, שני
תינוקות, ניסו למצוא דרכם בלב ליבו של ההרס, של הרוע הגדול והמשטמה.
בלילות גיששו,
בימים הסתתרו, מתקדמות בזהירות וחרדה.
באחת שמעו את
נקישות צעדי הסוסים וצהלות הרוכבים עליהם.
עצרו נשמתם ונשמת
הילדים. חיכו.
כשהכל שקט,
הציצו
ונפגעו.
הבהמות, דילגו מהסוסים,
נחרו מעונג אל מול טרפם. נהנו מהשלל.
"ויקח
אותה וישכב אותה ויענה". נכתב.
הדי שמה של
המקראית, הלכו בעקבותיה, אך לדינה הזו, לא היו אחים בנמצא לנקום נקמתה.
כצאן נטבחו
הארבעה.
בגאון אני נושאת
אותה על גבי.
נותנת משמעות חדשה
ומחזקת לשם ולאדם.
יהי
זיכרה ברוך ומברך.
"
פליאה היא בעיני שאימהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה" כותבת אניטה דיאמנט
בספרה "האוהל האדום"
שנים היתה גם
הפליאה בעיני
והיום אני יודעת .
דינה וינשטיין היתה אחותו של אבי, בתם של משה ושרה וינשטיין , סבי וסבתי, שנספו גם הם בשואה.
אבי לא דיבר עליה (את הסיפור סיפרה אחותו, אחותה),
כשנולד נכדי הצעיר, בברית המילה שלו, נגש אלי אבי ובקול חנוק אמר:
"היא לא זכתה ואבל את - זכית".
