וסילה שימבורסקה

 וסילה שימבורסקה - 100 שנים להולדתה.

ולמה אני מקדישה לה כאן כמה דקות מהבלוג שלי?

אז ככה, לפני בערך 12 שנים אולי קצת יותר ואולי קצת פחות התוועדתי אל המשוררת המיוחדת הזו דרך חבר בלוגר, שם בפרדס הבלוגי של "תפוז", שפתח בלוג עקב התואר שקיבל להיות סבא 

וכתב לנכדתו התינוקת מבחר סיפורים וההגיגים.  

קראתי לו "סבבבוש". יום אחד "סבבוש" פירסם בבלוגו שיר. שיר קסום. 

ליד כותרת שם השיר היה רשום שמה של המשוררת, משהי עם שם ארוך ולא מוכר. 

קראתי את השיר פעם ועוד פעם ועוד אחת ונישבתי. הלכתי לחפש עוד ומצאתי אוצר. 

שנון, רגיש ועם לא מעט קריצות קטנות, בלי התנשאות ובעיקר, נגיש.

 התאהבתי.

השיר הזה ספציפית "חתול בדירה ריקה", נגע בי מאוד 

ברוב חוצפתי לקחתי אותו אלי ואל זאת שאיננה אתנו יותר.

הם אומרים

הם אומרים שמשהו קרה לה

לחתולה.

היא לגמרי השתנתה.

השתגעה לה.

שימבורסקה, כתבה:

"למות - לא עושים דבר כזה לחתול.

 כי מה יעשה חתול ...."

כשזאת שאהבה אותו

נעלמה?

 "יטפס על הקירות.

 יתחכך ברהיטים."

ומה עוד?

ואיפה ימצא ניחומים?

ומי יתיר לו את הקשרים?

ומי ידבר אליו

ויספר לו סיפורים?

"משהו כאן לא מתחיל

 בשעה הרגילה.

 משהו כאן לא קורה

כמו שצריך."

אפילו חתול  או חתולה

יכולים

לראות ולהבין

שהזמן

לא מרפא.

לא

משנה.

ולא

משיב

אבדה.

אז מה הפלא שהחתולה שלי

קצת השתגעה?!

                       בשמך.   (מהשירים שכתבתי בשמה של זו שאינה).

מסתבר שוסילה שימבורסקה כתבה גם תגובות על שירה של אחרים, סופרים ומשוררים וניתן גם שם למצוא את חוש ההומור המיוחד שלה:

"מוכרחים להחליף לך את העט. זה שאדוני כותב בו עושה המון שגיאות. בטח תוצרת חוץ."

"לרופאים טוב, תמיד הם יכולים לרשום איזה שהם כדורים. בשביל הענף שלנו, הספרות, שום חברת תרופות לא המציאה כלום. אנו ממליצים אפוא על כללי הדקדוק, שלוש פעמים ביום אחרי האוכל."

וסילה שימבורסקה

2.7.1923 -1.2.2012

פולין

כלת פרס נובל

גינות עצובות וגינות שמחות - גינות שכנות

 

שנים הם גרים בסמיכות.

בית שוכן ליד בית גינה נוגעת בגינה, ברחוב מטופח להפליא.

תמיד החליפו דברי נימוסין של בוקר כשדרכיהם נפגשו במקרה, או לחילופין, בשעות ערב כשחזר מהעבודה והיא יצאה  עם הכלב שלה. 

בשנים הראשונות לשכנותם, בצעירותם, לה היתה משפחה, האיש שאתה ושני ילדיה שבהדרגה צמחו, גדלו ובהמשך המשיכו לדרכם ולמשפחות החדשות שבנו. 

האיש שאתה, עזב את השכונה את הגינה ואותה. המשיך בדרכו הלאה.

והוא, השכן, גר בבדידות. עד שיום אחד הצטרף אליו בן זוג. מאז החל לחייך כשהיה מברך את שכנתו לשלום. 

מאז אף עצר לשיחה קצרה כשהיה פוגש אותה. הוא ובן זוגו נהגו לגנן את גינתם בחריצות ובאהבה בכל סוף שבוע כשמזג האוויר הזמין אותם לצאת.

כך בהדרגה נוצרו בינהם יחסי שכנות מהודקת במידה. סביב הגינות, סביב עונות השנה והדיבור על הכלב שלה.

יום אחד בן זוגו חלה, הוא המעיט לצאת לגינה, טיפל בבן זוגו במסירות ובאהבה גדולה.

היא, נהגה אחת לשבוע, לדפוק על דלתם עם מאפה קטן שאפתה. הוא היה מסתכל בה בהבעת תודה גדולה וממעט להגיד מילים שמא יברחו אתם גם דמעות שהיו כלואות.

 היא היתה נוגעת קצרות בזרועו ונפרדת מהר בכדי לא להביך או להכביד.

לאחר זמן מה, בן הזוג הלך לעולמו.

עצבות גדולה נפלה על השכן ועל גינתו.

השכנה, נהגה לטפל גם בגינה שלו כשעבדה בגינתה.

הוא היה מציץ לרגע מבעד לחלון אך מיאן לצאת, אלא לעבודה ובחזרה.

ימים עברו עונות החליפו צבעים בגינות.

יום אביב אחד כשכל הגינה חגגה עליזות מצא כוח ויצא.

היא היתה מכופפת מעל אחת הערוגות.

כשראתה אותו, חייכה והגישה לו מזמרה קטנה, ללא תוספת של מילה.

כך הם עבדו, ניקו, עישבו, עדרו והשקו הוא בגינתו והיא בגינתה.

חידשו את ימי המפגש הגינתי.

והגינות שמחו שוב.

באחת הפעמים כשסיימו, הציעה שיצאו לבית קפה סמוך לקנח את היום ביחד.

מאז, מידי יום ראשון, אחרי שכל אחד תרם את תרומתו לריפוי גינתו הם נוהגים לצאת לבית הקפה השכונתי לזמן של הפרת הבדידות, זמן של יחד, זמן חשוב בסדר השבוע זמן שהם מביאים אתם קצת משמחת גינתם.

המשך שבוע טוב

בשמך, אחות קטנה

 פעם, אחרי לכתך, המשכתי לכתוב בבלוג התפוזי שלך.

זה שרק התחלת.

וחתמתי: בשמך.

עד שגם הפרדס ההוא נקטע ונגמר.

היום, אחרי 13

קצת חזרתי.

ועתה, בשמי שלי

בתחילה עוברות שעות ואחריהן ימים

אז מונים שבועות, חודשים

ולפני שמתרגלים לספירה

מגיעים למניה של שנים.

שנים!

בחמש הראשונות

חלק בנו מחכה לשובך

שהרי לא יתכן שאינך

עכשיו אני מונה לפי גילו של בנך

שלא אתבלבל

היה בן חמש

והיום?

כל כך גדול.

אם היית

כנראה שהיה עומד 

רגע לפני מדים וגיוס לצבא

ואת היית נטרפת מדאגה

ועוד במדינה שלנו, זו המבולבלת והחבוטה.

13 שנים

אחות קטנה.

13.

אנחנו באים לפה יחד

כואבים

מתגעגעים

תוהים על האילו, האם ועל האיך?

וכן,

את ממשיכה בשלך.

כהרגלך.

ואת עדיין

 אינך.

האיש הקטן

האיש הקטן

מגיע מוקדם מוקדם

עוזב אחרי חילופי משמרות. 

בשעות ערב, די מאוחרות.

מחכה בתחנה לאוטובוס כשהוא כולו עטוף בריחות ובעייפות,

ישוב לעת ערב הרחק, לפרוור הצפוף.

כל היום הוא מתרוצץ ונע.

מפריח יונים חצופות ורעבתניות

מסיר שאריות משולחנות

נוהג בכבוד בפוקדים המזדמנים ועוד יותר באלו הקבועים .

מכיר את כל העובדים. 

אלה המתחלפים, אלה המהגרים ואלה השומרים אמונים.

יש לו קשרים ומהלכים קטנים בחלנות העליונים עם הלשים והאופים.

כשמגיעים אורחים חשובים,

הוא עומד מאחורי הבעלים

דואג לכל צורך או בקשה

ממהר למלא אפילו לפני שבקול נאמרה. .

לפעמים הוא יוצר לעצמו עבודות יזומות.

סולד משמא, ייתפס בטל.

שלא יחשב לרגע חלילה לנטל.

יצר לעצמו מעמד  משלו

דרגת מנהל  פה של האוויר והמרחב כולו.

 ככה גם

איש קטן אפילו

יכול להיות 

לאיש גדול כאילו.

סופש נעים ומיוחד

יושבת ומחכה

מאז שהיתה ילדה

אמרו לה שלא תפחד
אמרו לה שלא תתבייש
אמרו לה שכדאי להתאמץ
שלא בקרוב יבוא קץ
אמרו לה שהעולם מחכה
ושיש לה חיוך יפה
שכל מה שהיא צריכה זה לצאת
לגעת
לתת
לבטוח
לשתף
מאז, היא מנסה
לא לפחד
לא להתבייש
להאמין
להתאמץ
לצאת
להפגש.
לפעמים,
בהחלטה,
יושבת בקפה קרוב.
זוכרת לחייך
לא חושבת על הקץ
מחפשת לשתף.
כך, כשמסביב כולם.
והיא,
זוכרת את שאמרו לה
ומחכה.
שוב לבד.

מחכה.

בלי להתאמץ

מחכה
שמישהו
ידבר, יחבק, יאמץ.

שבת רגועה ושקטה

הוא. היא.

הוא פתח את המזווה ונתקל בה. 

היא עמדה, מביטה מרחוק. הסימנים שהיא השאירה מאחור מדליקים בו את מסרטת הזיכרון.
הוא יצא אל הגן, נשם עמוק.

אהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים, השתופף, בדק את נביטה שלהם. לרגע חייך. 

שוב היא עולה ובאה. רואה אותה מעל הערוגה, זורעת. מלטפת ביד עטופה בפירורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה. 

רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה, האם הם מוכנים לאיסוף?
מבין העלים הכמשים היא הציצה, דמותה עלתה עם החיוך ההוא.
סובב את  גבו, פסע אל היער. רצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. 
צעד על השביל, האבנים מרשרשות, מתקשקשות תחת נעליו.  

מוצא עצמו מתכופף ומרים אבן דקיקה ושטוחה, כמו האבנים שהיא אספה. הוא מולל את האבן בין אצבעותיו וריח גופה עלה ובא באפו כאילו שהיא קרוב, פה.
שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן"
היא המשיכה לצוץ, צצה בין צנצנות  התבלינים,  עלתה ובאה בריח התבשילים, חזרה כשאסף את האפונים בגינה.  כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד לקח את הטלפון הקטן בידיו העבות. החל לכתוב לה הודעה, ובאחת מחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, הוא שמע את הקול שלה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב של ההברה האחרונה, מעלה אותו לאט למעלה. 
גם לזה אפשר להתגעגע, חשב.
יום אחד החל לכתוב לה הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ומחק.

כך יום אחר יום.  מצא אותה בכל פינה. היא היתה  מגיחה בשעות שהיא בחרה. 

בכל פעם כזו הוא חזר ואמר לעצמו "הזמן, בן אדם. תן לזה זמן. היא בסוף תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים הוא לא הצליח לקרוא, המילים היו יוצאות מול עיניו במחול. 

כמו שהיא היתה רוקדת, היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות רגליה ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקייה, מנענעות לה את הירכיים.
והאגן, זה היה מחכה מעט, עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדייה אל הכתפייה ומנענע לה את הזרועות ומרקד את האצבעות. העיניים שלה היו נשארות עצומות ופניה היו מדברות.
והוא היה שוקט, מסתכל בה מבפנים ומבחוץ. רוצה לעשות בה אהבה, אך לא היה מעז להפריע. וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת.
באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו  ומכוון את השעון שבטלפון הקטן שלו, היה חושב: אולי הלילה?, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה, זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." 

אך כמו דוב יערות זקן ועייף - הוא פחד.
כך עברו ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד, כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. 

הוא ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוא הוסיף:

 "סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי".

סופש נעים וטוב

בשמם

 זה הזמן לספר על קהילה יהודית אמריקאית לא גדולה.

כאלף יהודים שחיים בעיירה בשם פיאוריה שבאילינוי ארה"ב (מרחק של כ 3 ש' נסיעה משיקגו). 

שהחליטו יום אחד שחשוב להם להנציח את קורבנות השואה ולהביא את הסיפור והזיכרון גם לעיר המרוחקת שלהם המונה כולה כ 250,000 איש.

את תחילתו של הרעיון התחילו שניים SUSAN GERSHOWITZ KATZ והאיש שאתה SHELDON KATZ.

הם הצליחו לסחוף אחריהם את כל הקהילה היהודית בפאוריה אבל לא רק אותם.

עוד אלפי אנשים בעיר וברחבי העולם, ליתר דיוק, 48 ארצות מרחבי העולם השתתפו בהנצחה הזו.

אז מה היה שם?

ביום אחד של חורף 2001 קר, (קר בפיאוריה בחורף), ישבו השניים והגו רעיון לבנית אנדרטה לשואה.

חשבו, מה יכול לייצג את מיליוני האנשים, כפרטים, שנרצחו ביד רעה?

והגיעו לרעיון: כפתורים! כל נרצח יקבל ייצוג של כפתור אחד.

מדבר גם עם אותן ערמות .....

6 מליון כפתורים כמספר הנספים היהודיים שיאוכסנו בתוך 18 "עמודי מגיני דויד" שקופים.

ועוד מיליוני כפתורים ב 5 עמודים משולשים לזכר ניספי השואה האחרים (צוענים, נכים, להט"בים...)

וכך, פנתה הקהילה בגלויות לכל עבר והפיצה את הבקשה לשלוח להם כפתורים.

מיליוני כפתורים נאספו!

וכמובן גם כסף בכדי להקים את כל האנדרטה כולה.

כל כפתור שהתקבל נספר, נשטף ונוקה.

היו שותפים לתהליך, תלמידי בתי הספר (שכמובן בתוך התהליך שמעו את סיפור השואה), הקהילה היהודית ומתנדבים מקהילות שונות בעיר.

במהלך שנה וחצי נאספו הכפתורים!

לקח עוד זמן עד שנמצא לאנדרטה מקום ראוי ומתאים בעיר (גם זה כמובן לא היה מהלך פשוט).

היום האנדרטה עומדת לצד המוזיאון המרכזי של העיירה.

תלמידי בתי הספר שבאים לביקור במוזיאון וכך כל מי שמגיע לביקור,

עוברים דרך האנדרטה המיוחדת הזו.

סיפור קטן על קהילה אחת קטנה והנצחה שאספה אליה רבים מכל העולם.

ואולי גם המשך למשפחה כעץ, הכוח שיש לה, שענפיה ושורשיה משתרגים ברחבי כל העולם.

 

לכל איש כפתור

בתמונה, אבי, ישראל וינשטיין זל, ניצול שואה מבקר ב " אנדרטת הכפתורים" בפיאוריה אילינוי.