עץ המנדרינות התל אביבי שלי
מרים לי את שולי השפתים למעלה בכל שבוע בשבוע.
אני צועדת בבוקרו של יום מהקפה והמאפה שמגיעים אחרי הרכבת ואחרי האוטובוס אל אי של יצירה ושלווה. בדרך תמיד הראש מלא בהירהורים ואז הוא מופיע. כלומר למען האמת ובכדי לדייק, אני מופיעה אבל כל שבוע מחדש הוא מפתיע אותי, בעובדה שבלב ההמולה, הפיח העשן ויתר תחלואיה של העיר ללא הפסקה, הוא שורד והוא מלא בהדר.
אף שאף אחד לא מטפל או דואג לו ואפילו אין לו קרובים בסביבה, באיזה שהוא אופן הוא מחייך תמיד ואני מחזירה לו בחזרה.
יש לי חולשה לעצי ההדר. עוד מימים ימימה עת הייתי יושבת על עגלה מאחור והטרקטור היה מושך מלפנים ובבוקר כשהאוויר היה עוד רענן הריח שעלה מהפרדס היה מקיים בי את המשפט "שיכורה ולא מיין". ויש להזכיר ולזכור שתמיד הם ירוקים ותמיד מניבים מלוא הטנא פירות גדולים או קטנים, צהובים או כתומים, שטעמם תמיד מוסיף המון, שריחם בעת הפריחה ריח בושם, שכאמור, הכי נעים שאני מכירה.
עץ המנדרינות התל אביבי שלי גרם לי לחייך היום כפל כפליים.
כל צמרתו מלאה בפירות שנצנצו הם והעלים הירוקים שסביבם מטיפות הגשם ששטפו אותם. ואני ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות להימתח ככל האפשר ולהגיע לקטוף פרי אחד, אך ללא הצלחה.
בדיוק בעת המעשה והאכזבה עבר איש גבוה עם ילד קטן ואמר "לא בטוח שכדאי להתאמץ, הם חמצמצים".
"בדיוק כמו שאני אוהבת אותם" עניתי
"רוצה שאקטוף לך אחד?"
הנהנתי.
הושיט יד ארוכה, אחז בענף וקטף. העץ התנער בשימחה ושטף את פניו במי גשם רעננים ששהו עליו.
הוא הגיש לי את הפרי עם חיוך רטוב.
בנו הקטן אמר: "אוי אבא, כולך רטוב".
אמרתי "סליחה"
הוא ענה לבנו ולי "קצת מי גשם ברכה, לא נורא".
נפרדנו בתודה ובחיוך.
בוקר נפלא. המשכתי לי בצעדה,
אני והמנדרינה התל אביבית שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה