יום שבת, 27 באוגוסט 2016

הוא והיא


פתח את המזווה ונתקל בה. עומדת, מביטה למרחוק. סימנים שהשאירה מאחור מדליקים את מסרטת הזיכרון.
יצא אל הגן נשם עמוק. אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים ובדק נביטה. שוב היא עולה ובאה. מתכופפת מעל הערוגה וזורעת, מלטפת ביד עטופה בפרורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה. רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה האם הם מוכנים לאיסוף. מבין העלים הציצה דמותה עם החיוך ההוא.
סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו. מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו אלו שאספה. מולל את האבן בין ידיו והצליח להריח את ריח גופה. שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן".
והיא המשיכה לצוץ, בין התבלינים, בריח התבשילים, כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי על המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד הוא לקח את הסמרטפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב שמו ומעלה אותו לאט למעלה.... שוב החל לכתוב הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק.
וכך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל פעם חזר ואמר "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן היא תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים לא הצליח, המילים היו יוצאות במחול. כמו שהיא, היתה רוקדת, עיינה עצומות. היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים מנענעות את הירכיים, והאגן היה מחכה מעט עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים אל הכתפיים אל הידיים. ועינה נשארות עצומות ופניה מדברות....והוא היה שוקט, מסתכל בה פנימה והחוצה. רוצה לעשות בה אהבה אך לא מעז להפריע...וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו מכוון את השעון שבסמרטפון, וחושב: אולי הלילה, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.
כך עוברים ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי"

4 תגובות:

  1. כמה יפה כתבת את הכמיהה, הגעגוע, הלבד...
    כמה התגעגעתי :-)
    שבת שלום, חברה!

    השבמחק
    תשובות
    1. עופר, תגובה מחממת לב!
      תודה לך, חבר!!!

      מחק
  2. יפה ועצוב ומטלטל. גורם לי לרצות לתפוס את הבחור הדובי, בין רגבי אדמתו ופירותיו, לנער אותו נער היטב: חבל על הזמן, לא?

    השבמחק
  3. כמו,
    אח אח כמה תמיד המילים שלך מדויקות.
    את יודעת, דובים ועוד דובי יער מבוגרים....יש להם קושי בקליטה ובתגובה...)))
    הם לפעמים לא כל כך מחוברים לשעונים ולזמן...)
    תודה גדולה!

    השבמחק