ישבו שם שנים.
ואני צועדת
כהרגלי.
הם הפילו סיפור ואני עברתי, כמעט דילגתי מעליו, ברגע האחרון קלטתי,
התכופפתי ואספתי.
שיערה קלוע צמות. כעטרת מהדרות את ראשה.
חוטים לבנים דקים מציצים בין הקליעות כמו היו אבני חן קטנות משובצות .
ישבה לצידו, קמטיו ואניצי זקנו המוכספים עוטפים את פניו משווים לו ארשת חושבת.
אצבעותיו נגעו בכפות ידיה, מלטפות אותן ברכות.
כאומרות, אנחנו כל כך שמחות שאת פה.
ידיהם ריקות מטבעות.
זוגיות מאוחרת, מצאו זה את זו בעת שלכת
וזו הביאה לתוכם מלוא אביב.
בחרו אהבה.
ככה ישבו על ספסל בשדרה, מכירים שניהם בחסד השעה.
