ויש את האיש עם השיער הארוך ארוך ארוך ארוך ארוך
קצותיו נוגעים בפרקי הברכיים האחוריים.
מלופפים ברסטות אפורות צהבהבות ישנות
רסטות ארוכות שנים ואלו אסופים ביחד במקלעת בד שחורה.
הוא שולה מתוך הקופסאות המסודרות ומאורגנות, זיכרונות שעברו גילולים,
מוציא סיפורים שעברו מיד ליד אצל אנשים.
חפצים שהשנים מאז יוצרו הוסיפו להם שכבות פטינה מלאות נפתולים.
ידים רבות שנגעו, השתמשו, מיששו, והניחו בצד כחפץ שאין בו יותר.
בכל שבוע ואולי אפילו פעמים בשבוע הוא מסדר
את דוכנו בבוקרו של יום ולעת ערב אוסף את הנותר
עד להוצאתם לאוויר העולם בפעם הבאה..
פותח עיתונים ישנים שבתוכם מאוכסנים, ישנים החפצים.
מוציא אותם בליטוף רך לפני שמניח על השולחן שלפניו.
מגלגל כל עיתון בחזרה לאסוף לתוכו אחר כך,
את החפץ שנותר ולא נקנה ביום הזה
ומייחל ליום הבא.
כשאתה נעצר מול הדוכן ומתבונן בחפץ העומד מסודר ושואל שאלה,
תמיד יש לו את סיפור גלגולו של האובייקט, מאז שהחפץ שנולד ועד עתה.
אני מניחה שהרבה פעמים הסיפורים נולדים בין הרסטות הארוכות
וככל שהרסטות מתארכות כך גם סיפורי החפצים מקבלים עוד ועוד מילים.
הוא מסדר את דוכנו בקפידה רבה.
דואג לעצב אותו כך שיצור אווירה, יוצר זרימה.
יכול להיות שאפילו מניח חפץ מסוים שבחר למכור היום
בנקודה גונבת עין.
אני מתבוננת בו מידי שבוע,
מרכיב דוכן חפצים וסיפורים
בונה אותם מההתחלה בסבלנות אדירה.
מבחינתי הכי תופס את העין, ולא בטוב, זה הרסטות שלו, המחשבה על הריח שבטח יש לזה והלכלוך ששוכן בהן די מזעזעות אותי.
השבמחקכנראה שזה היה משפיע על הרצון שלי לקנות ממנו משהו...
כן,אני בהחלט יכולה חהבין את הרתיעה.
מחקאין ספק שצריך להיות טיפוס מיוחד בכדי להתנהל כך.