בקטנות

קטנות מיום בלב הפועם ובחזרה.

לעקוב.

תארו לעצמכם שמישהו היה עוקב אחריכם.

ככה מידי שבוע היה מתבונן בכם בדקדקנות?

איך הייתם מרגישים?

הייתם מוחמאים? מבוהלים?

אז יש עץ אחד, עץ הדר שיושב לו על מפגש רחובות. 
ככה,על המדרכה ואני עוקבת אחריו מידי שבוע.

מאז שבאביב הוא תפס באפי עם ריח פריחה.
אני עוקבת.

מתי הסתיימה הפריחה? מתי חלט העץ פריו ואיך הפרי גדל לאטו?.

 בכל פעם אני משתאה מחדש על עוצמתו מול הפיח, הרעש, 
ההתעלמות של העוברים וההולכים 
על העובדה שאף אחד לא מטפל בו 
ורק מישהו הניח על גזעו שרשרת עבה בכדי להגדיר כניסה לחניה.

הנה אחת קטנה על הפרי שצומח לו לתפארה.

חיוך בקטנה

הולכת ברחוב אחר, לא, בעצם בשדרה

ומשהו שם לי שלט מול העיניים: עצרי והסתכלי!

עכשיו, העלי חיוך, הוציאי את החכם מכל אדם והקליקי

 כך עשיתי!
כן, זה שווה חיוך וגם הקלקה.

בתיאבון בקטנה

צהרים, אני ממש במרכזו של הלב הפועם והקיבה ככה התחילה לדבר מבפנים החוצה.

ואני ממושמעת, מקשיבה ועושה:

מרימה עיניים נותנת להם לשוטט באופן עצמאי הן קולטות את "נחמה וחצי" (נקרא במילעל)

והקיבה שלי מיד קפצה – וואו נחמה וחצי! (במילרע), ממש מתאים לי!

לא התווכחת ונכנסתי

הצצתי בתפריט הצהרים ודי מהר בחרתי (בעיקר שכשהתלבטתי בין שנים המלצר אמר שהמנה השניה – נגמרה)

אז הזמנתי כרובית ממלואה ברוטב על קוסקוס, עם סלט וכוס בירה (לא גדולה).

הוגשה מנה גדולה וטעימה במחיר שניתן להגיד עליו – בקטנה – 55 ₪.

אנשים מסביב

הרמתי עיניים בין ביס לביס וכל מה שהן ראו היה אנשים יושבים לבד 
או בזוגות ועיניהם נעוצות במכשיר הכי חשוב מכולם. 
לא מסתכלים מסביבם.
טובעים במסך כל כולם.

טוב היה יום ארוך

חם חם והטיפות יורדות לאורך הגב ובכלל.

עליתי על הרכבת בחזרה לעיר אחרת. 
רכבת מלאה אבל לפחות לא חמה

ירדתי לקצת טיילת של חוף לשעה קטנה.

עצרתי לנוח ובאו כל מיני לעשות לי קצת נחת רוח 

היו שם שנים שחוללו במחול ברזילאי שגם מכונה - אומנות לחימה – קפוארה

ועוד שניים שגם פצחו במחול אימוני באגרוף בריוני

וילדים שרקדו עם כדור ואחרים שנעו במעגלים על כל מיני כלים.

זהו, סיום יום בקטנה, 
ככה ערב אחרי יום ארוך, אל מול השקיעה.

הכי אוהבת

צועדת.
יום תל אביב שלי.
עוזבת את הרכבת.
מתחילה ליד הרבה חיילים
חולפת על פני כבישים גדולים.
המון אנשים ממהרים של בוקר.
בניינים ענקיים ששולחים זרועות סמויות המביאות ובולעות לתוכן אנשים, עוד ועוד. בודדים  או בקבוצות, כמו נחלים הנעלמים בים.
כך האנשים לתוך בניין.
ממשיכה וחולפת על פני שכונה ותיקה יפיפה, ששופצה ושינתה פניה, הפכה לסוג של קניון עם דשאים ועצים שניתן מתחתם לשוח ונוח.
משם דרך מעבר זמני שעוקף בור גדול גדול אל אותו מקום שתמיד מחכה לי עם קפה, סנדוויצון ועיתון.
אני ועוד לא מעט קבועים של בוקר תל אביבי. מתיישבת לצד אותה קבוצה של גברים שנפגשים כל יום להתחיל מפה את יומם
והם עסוקים בלדבר ולהשמיע את דעתם. ובטח בגלל שזה בוקר, די מוקדם,
הם לא פתחו עוד את הערוץ שלא רק מדבר אלא גם מקשיב לאחר, שהרי בשביל זה,
כלומר בשביל ערוץ ההקשבה - אדם צריך להיות ער כבר שעה ארוכה.
אחרי שמילאתי את הדלק הקבוע, של קפאין משולב פחממות
ואולי קצת חלבונים ובהרבה הרבה מילים בנושאים שונים ומגוונים,
כי אותה קבוצה קבועה דואגת בחריצות רבה לחמם את מיתרי קולם.
 אחרי התדלוק הזה, אני ממשיכה לי עם תיקי (כשאני לא שוכחת אותו פה ושם) בדרכי.
ככה כמעט כל שבוע (כשאני כאן ולא טסה לי בין ערי עולם).
כך בדיוק גם השבוע.
חזרתי למסלול הקבוע.
הולכת לי להנאתי.
השמש מחייכת גם היא.
חוצה כביש קטן בין רחוב סואן אחד לזה שיבוא אחריו.
וממש באמצע הכביש השקט,
אני נעצרת באחת.
משהו עולה בנחירי ומיד עוצר את צעדי.
פה?!!!
בלב הבּוּקָה וּמְבוּקָה הזו? של עיר האספלט, המכוניות - שבניהם רוכבים מטורפים על שניים
והבתים שמתחרים על גירוד השמים???!
כאן?!
פסח באוויר הגיע עד לפה?
כאן מתפזרת עננה מבורכת של הריח הנפלא הזה?
ריח הדרים פורץ גבולות ונחיריים רגישות?!
אני מסתובבת באחת. באמצעו של הכביש, העיניים שלי משוטטות, מתרוצצות והאף - מרחרח באויר מחפש את הכיוון המדויק.
הנה הוא. עץ הדר מפואר עומד לו על המדרכה שליד כאומר, כן, אפילו פה בלב האפור מלא בפיח, אני יכול לגדול לתפארת 
ועוד יותר מכך, אני יכול את לבך מיד להסיח.
כך עומד לו עץ ומביא ברגע אחד אושר ועושר של כל הדברים הטובים, 
זיכרונות, תמונות, קולות, אהבות...אהבות צעירות, אהבות בוסריות.... 

ומיד המון חיוך נשפך לי על הפנים.

עץ הדר פורח וריחו מחזיר לי נעורים!

הנה הוא לשיפוטכם גאה וגדול ומבשם את הכל 

בריח אהבה