אני תמה. ציידת ראשים. צריך לדייק, ציידת
סיפורי אנשים.
יודעת לזהות אותם מרחוק. על
פי הריח, התנועה והמבט בעיניים.
כל החיישנים
שלי פתוחים. מחפשים אנשים עם סיפורים.
כשהם קולטים איש סיפור הם מגששים בעדינות
את הדרך אל.
אני מקשיבה טובה והם בדרך כלל אוהבים לספר.
כך כתבתי את שני ספרי הקודמים. הם ילדי מן
הדפים לצד ילדי מן החיים.
וכך גם פגשתי את אלי, אשה סיפור. ראיתי
אותה יושבת בבית קפה בשדרה.
מיד נפתחו אצלי אותם חיישנים מפורסמים.
המבט שלה, איך שהניחה
את ידה על הספר שישב ליד כוס הקפה,
המצלמה הגדולה מונחת על בירכה כאילו היא חיית מחמד,
תיק המצלמה הפעור שנח על הרצפה, חיכה. כל אלה יצרו מעיין בועה מסביב לה.
הכל אמר: סיפור.
ואפילו סיפורים. ידעתי, הרגשתי,
שהיא יודעת לאסוף אותם לתוך חייה.
היתה לי תחושה שהיא גם יודעת לספר אותם.
התבוננתי בה, ובעוד אני מנסה למצוא דרך איך
לקשור אתה שיחה.
היא הניחה את הספר על השולחן התכופפה, הרימה את תיק המצלמה
והניחה את המצלמה בזהירות
בתיק. פנתה אל הבחורה בשולחן שליד,
בקשה ממנה להשגיח על חפציה, קמה,
עיינה חיפשו וקלטו את המטרה,
פנתה אל השירותים.
בדרך חלפה על פני, נתקלה קלות בברך שלי שבלטה מהשולחן.
סובבה את ראשה
ואמרה: "אוי...סליחה".
אני כמובן מיהרתי והשבתי:" זו אני הבלתי
זהירה".
והנה היתה לי פתיחה שחיכתה להמשך. הראש עבד
מהר.
איך אני ממשיכה בשיחה כשהיא חוזרת אל השולחן שלה?
עוברות דקות ספורות. והיא יוצאת, אשה תמירה
נאה.
ניכר שהספיקה לעשות דברים בחייה. ליצר ולאסוף סיפורים.
חייכה אלי, אמרתי, "הנה
הסרתי כל מכשול" והצבעתי על רגלי
שעכשיו כולה נחה מאחורי השולחן. היא צחקה
ונעצרה.
"מה את כותבת?", שאלה והצביעה על
הלפטופ שאצבעותיי נחו מלתקתק עליו.
"אני אוספת סיפורי אנשים. וכותבת אותם".
"וואו! נשמע מעניין". ואז, עונה
על כל תפילותיי היא אומרת:
"אולי פעם תרצי לשמוע את הסיפור מלא הסיפורים שלי"...
השתדלתי לשמור על איפוק לא לקפוץ מכסאי
ולהתנפל עליה.
"אולי...? סיפור מלא סיפורים....מממ...כן, בהחלט,
נשמע מעניין: סיפור הסיפורים.
את יודעת, נצטרך לפנות זמן...את נוהגת לשתות פה קפה
לעתים?" אני עוד שואלת
בתקווה שאני לא מתנפלת ושהיא לא בורחת.
"כן, אחת לשבוע בצהרי היום אני כאן, בסביבה לוקחת אוויר לפני
שממשיכה".
"אז אולי נקבע ונשתה קפה ביחד ונראה מה יקרה?"
"מעולה", היא מושיטה את ידה לקראתי
ואומרת:"אֶׂלי", "תמה" אני עונה.
"רשמי את מספר הנייד שלי וכשיתאים לך צלצלי ונקבע". היא משיבה
אני, שהתאמנתי הרבה זמן על לכידת אנשי
הסיפור,
שולפת את הנייד שלי ורושמת את המספר בהבעה מהורהרת
שמגלה התעניינות במידה.
"יופי". אני מסכמת. "נדבר
ונקבע".
היא כבר ממשיכה אל שולחנה ואצבעותיי
מתקתקות על המקלדת,
כאילו חזרתי לשגרה: הצלחתי! עוד פעם!
דפיקות הלב שלי
רוקדות.
