בין רכבת לרכבת

1.

סתיו עכשיו. רוח מזרחית קרה, חודרנית ויבשה ליוותה ומלווה כאילו קיבלה תפקיד ובאדיקות אינה מרפה.

אשה, עלתה לרכבת במחצית הדרך לקרון נפוח ועמוס.

עמדה דקה כשבחורה צעירה קמה ופינתה.

התיישבה מולי. כולה עטופה. מכף רגל וגם ראש.

שיכבה ועוד שכבה. גם להגן מהרוח ההיא שבאה ממדבריות מזרח וגם להדגיש את המשפט, כבוד בת מלך ( ובת מלכה?) פנימה.

אשה בגיל העמידה. שיערה אסוף בשתי שכבות שלא יתגלה חלילה או לא ייקח לעצמו חירות ויחשוף תלתל לעין זר.

לא מוותרת להדגיש את קווי יופייה אף שהזמן כרסם בהם בהנאה מרובה. פותחת את המכשיר הקטן, זה, החכם מכל אדם ושפתיה ממלמלות. זמן רכבת הוא זמן טוב לאמירת תפילות וברכות.

חושבת על שיחה אתה מלווה בהמון משפטי ציטוט ודברי רבנים חיים ותוהה מתי ואיך עשתה את התהליך ואיזו תשובה קיבלה.

2.

בוקר, ניצני התעוררות עולים בסביבה.
הרבה עוד שָקט לפני ההמולה.
רכבת מלאה מתעוררים בהדרגה.
העיניים שלי והכבדות בראש אומרים, היית צריכה עוד להמשיך עם הראש על הכרית מכוסה בשמיכה החמימה. עוד לא מילאת מצברים אלא רק למחצה.
ואני בכוח שלפתי את עצמי מהמטען ויצאתי מהמיטה עם ענן ששוכן שם בין החומר האפל לאפור וללבן.
הרכבת נעצרה, לפני כניסה לתחנה. נחה קצת משקשוק הגלגלים כמו אומרת גם אני צריכה זמן איטי עכשיו.

רוב השותפים שלי לקרון במצב שקיעה פנימה היו רוצים להיות ברגע זה שבלול או צב. לוקחים איתם מיטה ובית על הגב מתכנסים פנימה וסוגרים ת'דלת לעוד קצת.
רק מנגינות ורעשים מהמכשירים האלה הקטנים מזכירים שבקלות אפשר לפרוץ לי את בועת קורי העכביש שהצלחתי לטוות לעצמי בדקות מאז שעליתי והתיישבתי. העננה בראש עוד לא נספגת או נעלמת. היא מטלטלת בתנועות עדינות וקצביות יחד עם הזחל הארוך שנקרא רכבת.

צ'יק צ'אק צ'יק

3.

רכבת מנומנמת מסורנטו לנאפולי

תיירים עם מזוודות ועם מכשירים קטנים ביד, אוספי זיכרונות

נוסעים איטלקים עולים ויורדים בתחנות קטנות.

רכבת רעשנית מאוד שגלגליה חורקים ומדברים בקולי קולות.

חלונות גדולים. בחלקם העליון פתוחים.

כשהרכבת מתנועעת מצד לצד הרוח משיבה נפש אך כשהיא עוצרת הכל נעצר יחד אתה.

מידי פעם היא נבלעת בלוע של מנהרות חשוכות המזמנות לה אפשרות להאיץ

ויש הרגשה שככה, תוך כדי התאוצה, נשלח עוד רגע קדימה בטיל מכוון אל החלל.

אני לא נוהגת לנמנם בנסיעות, לא במכוניות ולא ברכבות אבל הטלטולים של הרכבת הזו ייחודיים.

אילולי הרעש ומושבי הפלסטיק הנוקשים הייתי בטוח נרדמת.

כמו האיטלקייה שישבה לצידי וכנראה שהנסיעה זו היא שיגרת יומה. היא מנצלת את הזמן לשינה טובה. בין עבודות – זו שמחוץ לבית וזו שבתוכו.

מולי יושבת סופיה לורן הצעירה. עלתה לרכבת בשמלה שהדגישה תנועות וחמוקיים. בתחילה כשהתיישבה נשאה מבטים מפלרטטים עם סביבתה כאומרת, רואים שאני דומה...? הניפה תלתליה לצד זה ומיד אחר כך גם לצד השני, שפתיה האדומות מחייכות.

אחרי עוד דקות, הטלטלות עוררו את המציאות ומבטה התעייף, נרגע, קצת נרדם.

ואני, נלחמת עם עפעפי שלא ירדו ויכבו את המסך.

בסוף הרמתי ידיים נכנעתי ונתתי להם ליפול. הקשבתי לקולות וחשבתי שאם עיוור עולה על הרכבת הזו ללא ליווי בפעם הראשונה, הוא בטח מבוהל בטירוף מעוצמת הרעשים של הרכבת ושיחות האיטלקים.

אני מניחה ל"עיוורים שאולי יעלו" מפקירה את עצמי לקולות, לשמש של אוקטובר שבאה דרך החלונות ולרוח הנעימה.

רכבת חורקת, עייפה, רכבת של יום יום, נוסעת חוזרת נוסעת, מסורונטו לנאפולי ובחזרה.

ואני נוסעת זמנית, חד פעמית, נוסעת אתה.