יפעה

בארץ רחוקה רחוקה, בבית גדול על גבעה ירוקה חיה ילדה בשם יפעה
בבית הזה גרו אנשים רבים שהיו באים והולכים הולכים ובאים.
יפעה חשה שם מאוד בודדה.
יפעה אהבה לטייל בסביבה הקרובה לביתה.  היא אהבה לדבר עם הציפורים להריח את הפרחים. לטפס על העצים ולחלום.                                       

מאוד אהבה לדמיין ולחלום.
על גבעה, מול הבית הגדול והיפה שלה, על גבעה נישאה, עמד בית נוסף, שנראה כמעט כמו ארמון. עם צריח גבוה וחומה.

חציו של הבית היה בנוי לתפארה וחציו מפורק וממוטט ונראה כחורבה עזובה. הבית הגדול של הגבעה הנשאה היה מושך עין כל ונראה כמסתיר סוד או שנים.
יפעה היתה סקרנית מאוד,רצתה לדעת מי גר בבית הזה ומדוע הוא נראה מוזר כל כך?
כולם סביבה היו עסוקים ולא פנויים לשאלות של ילדה. בכל פעם שניסתה לשאול, פתרו אותה בתשובה לא ברורה.
כשיצאה לטייל בסביבה הקרובה הביטה בבית המוזר הזה, בהתה ותהתה.
ליפעה לא היו  חברים פרט לחברה אחת, עלמא. מידי פעם היו עלמא ויפעה נפגשות. מטיילות, קצת משוחחות, מדמיינות.
פעם אחת בבוקרו של יום אביב בהיר כשכל הפרחים וכל הציפורים חגגו, באה עלמא לבקר את יפעה ושתיהן יצאו ליהנות מהטבע הנפלא.              

בעודן מטיילות נעצרה יפעה, הביטה בבית הרחוק שעל הגבעה הנשאה ושאלה את עלמא:

מה דעתך? מי גר בבית  הגדול והמשונה הזה?
הסתכלה עלמא על יפעה בפליאה.
מה את לא יודעת? !                                                                                                                          זה בית מיוחד של חיות, לא חיות סתם רק הגדולות והמיוחדות מאוד. הארמון של החיות הכי מיוחדות
הן נבחרו לשם בקפידה: יש שם כמה גירפות ארוכות צוואר במיוחד, מספר פילים עם חדק ארוך מאוד מאוד,  קרנפים אחדים עם הקרן הכי גדולה על האף וכמובן  שנים או שלושה דינוזאורים עם זנב קשקשים ענקי, כשהדינוזאורים נכנסו לארמון הם שברו בכניסה חלקים, לכן יש לארמון את החלק ההרוס שאת רואה.
וכל בעלי החיים המיוחדים האלה חיים שם יחד בשלווה ובנחת.
יפעה הקשיבה והוקסמה.
סוף סוף היא יודעת דבר או שנים על הבית המיוחד הזה.
מתי נלך לבקר? שאלה
לא ולא, ענתה עלמא, אסור באופן מוחלט לבקר שם, אחרת עלול לקרות אסון.
הן עמדו עוד קצת שקטות ומתבוננות.
יפעה ועלמא המשיכו לטייל באותו יום ולפני שירד הערב נפרדו השתיים בחיבוק, לבנתיים.
עברו ימים ובכל פעם כשהיתה יוצאת יפעה לטייל בגינה היה הבית ההוא ממול על הגבעה הנשאה מצית את סקרנותה ומדליק את דמיונה.  עומדת ומדמיינת את חיות המיוחדות, כל אחת ואחת. חושבת איך הן חיות שם בארמון ומסתדרות טוב כולן ביחד

היא היתה עושה לפעמים לעבר הבית מעט צעדים אך מיד חוזרת לאחור. הרבה ולפעמים עשתה לעברו הרבה צעדים ונסוגה לאחור מעט.
עד שיום אחד, כן יום אחד, גברה סקרנותה והיא התקרבה והתקרבה לאט, בחשש, הסתתרה בין השיחים, התכופפה. היו חלקים שממש התקדמה בזחילה. עד שהגיעה כמעט, או אז נעצרה, היססה עוד, הקשיבה להלמות ליבה, אזרה כוח ואומץ, המשיכה עד שמצאה סדק קטן בחומה המקיפה שדרכו תוכל להציץ פנימה.
התקרבה, התקרבה, עצמה עין אחת ואת השנייה הצמידה לסדק שבחומה, הציצה.
ולפתע,
זיקוקים, אורות, נהמות, ברקים, רעמים, צהלות, הלומות ורקיעות!
ופוף ופאף
באחת
כל הארמון כולו
הכל נעלם
נמחה
כלא היה.
יפעה  נשארה  לבדה  על  הגבעה  הנשאה  הריקה.

תודה ליפעת, שמסרה בידי שרטוט קטן כהשראה.

שבוע טוב