נתנאלה

נתנאלה

עומדת שעות. ספר התפילות בידי הנוקשות.

האותיות עפות לי מול העיניים ואני רוצה שיכנסו לי פנימה. יצרבו בתוכי.

אני לבושה כמו יתר אחיותיי, גלימה לבנה עם ברדס המכסה את השביס שעל ראשי, צבעו אפור. מעל לגלימה אבנט לבן, על מותני חגורה מעור ומחרוזת חרוזי עץ.

עומדות כולנו שלוש פעמים ביום בתאי עץ פתוחים. המחיצות הקטנטנות המפרידות עוזרות להתכנס פנימה לתוך השתיקה הארוכה לתוך לב ליבה של ההתכוונות, ההתנתקות, התפילה.

אנחנו ארבעים אחיות מהמסדר הסלזיאני שנקראות "האחיות מבית לחם", באתי לכאן לפני כעשור. מכפר קטן בצפון מערב צרפת. חדורת אמונה. 
מגיל קטן ידעתי את ייעודי. למדתי בבית ספר לבנות של המנזר בכפר. רציתי גם אני את השלווה והשקט שהיו נסוכים תמיד על פני האחיות הנזירות שלנו. משהו כל כך שלם ומוחלט היה על פניהם שהציצו מתוך המעטפת הלבנה שעטפה את פניהן. אפילו הריח שנדף מגופן היה ריח שליו וטוב.

המסלול שלי היה ברור והתקבל כטבעי ביותר בקרב בני משפחתי וחברותי לכתה. התחלתי את שלבי הנזירות שם בכפר מולדתי וכשנדרתי את נדרי ניתן לי שמי: נתנאלה.

מאז שהגעתי למנזר פה, יצאתי שלוש פעמים. הקשר עם משפחתי שם, מאוד מצומצם. מידי פעם אני שולחת להם מכתב או מקבלת מהם חבילה קטנה, בעיקר תמונות ולפעמים אפילו משהו קטן מתוק. לעיתים רחוקות יש והם מבקרים אותי פה. גם אז, מחיצה מפרידה ביננו, כזו שאינה מאפשרת מגע. החיים במסדר שלנו שמים דגש על עוני, צייתנות וסגפנות, כולל תענית דיבור מערב עד בוקר. למרות זאת, זו הבחירה של חיי ואני אוהבת אותה. שלמה עם החלטה. 
כשהגעתי לפה מהר מאוד השתלבתי בין יתר אחיותיי. נוהגת סגפנות מתוך אמונה גדולה. את כל כולי הקדשתי בשמחה ובהתרגשות בכל יום מחדש לאל הכל יכול ולבנו המבורך. שקועה בחובותיי והם מביאים מאור ושלווה לתוכי.

בכל יום אני עובדת בגינה שיש לנו. עודרת, מגרפת, זורעת, מנכשת, אוספת את היבול, רואה איך האדמה כמו אמא טובה מכילה ומניבה את תנובתה. בכל עונה ועונה היא משתנה. אני אוהבת לחפון את הרגבים שאני מפוררת בידי לפני הזריעה. מריחה אותם. שואבת פנימה את הכוח הטמון בהם.

לפעמים בסתיו כשעצי הפרי משירים את עליהם אני נשכבת על ערמת העלים, שומעת את התפצחותם מתחתי, מתחת לשמלותיי, בוהה אל השמים שמשתנים ומברכת על כל הטוב שנפל בחלקי, שיש בעולם המופלא שאלוהים שלי ברא.

אך מזה ימים אחדים, אני עומדת עם הספר התפילות הישן והטוב שלי, המוכר והרך כל כך, שריחו כריח ידי, כריח גופי, דפיו מכירים את הבל פי. עומדת שעות. אחר, כורעת אל רצפת האבן הקרה מנסה שהכאב עם המפגש הקשה, יחדור וישיב אותי אל הלב החם המתפלל באהבה ובדבקות. 
שום דבר לא קורה.

הכנסתי אל כיסי אבנים שאספתי בגן, שיכבידו על כתפי. הנחתי בנעלי אבני חצץ קטנות שיסבו לי כאב. אך כמו שעיני אינן רואות את המילים, כמו שהלב נאטם לתפילה כך גם כתפי לא מתעייפות וכפות רגלי לא חשות בכאב מהאבנים הקטנות.

כל מה שאני מצליחה לחוש זה את בטני ושם בפנים את הרחם שלי, שקוראת לי בקול חזק שעולה משם דרך צינורות הדם והנשימה אל ראשי, זועקת ואומרת: הקשיבי! הקשיבי לי! הזמן אוזל ונעלם ואני רוצה את שלי! לשם כך אני כאן. כך ברא אותי אלוהים שלך ואת, מה עושה? מה? מונעת ממני את ייעודי?! את! תפקידך לדאוג שיעברו אותי! כמו הזרעים שאת טומנת באדמה! עשי מעשה! עכשיו!

שעות אני עומדת. מדברת עם הרחם שלי. מסבירה לה בדיבור ישיר, חוששת שמישהי תשמע את המלמול העובר ממני אליה, אל הרחם שלי, חוששת שמישהי תשמע את זעקתה. אני דואגת להתעכב בתפילת הבוקר הנערכת בפרישות, דואגת שאם המנזר לא תראה את פני או שהאחיות הבכירות לא יבחינו בשיח הזה שפורץ בתוכי. שהרי האחות האם, האחות אנג'לינה, טוענת שכול אחת מהנזירות האחיות שלי פה חשה את חברתה ובזכות זאת הן מצליחות לתקשר אפילו בשתיקה הגמורה ולהבין אחת את השנייה ולחוש אפילו כאשר אחת מהן רק מתחילה להיות חולה.

התחלתי בימי צום ותענית. בלילות אני ישנה עם חלון פתוח כך שגופי יצטנן ואולי ירגיע את הרחם הזו שהחליטה להתעורר ולפתח זהות משלה.

בעוד יומיים אצטרך לגשת לכומר דניאל, שבא בכל שבוע לשמוע את הווידוי של כל אחת מאתנו והנה עוד מעט יגיע זמן הווידוי שלי ובקשת מחילה, כיצד אשטח בפניו את חטאי ואומר לו: זו לא אני, אני כולי מסרתי את נשמתי לעבודת האל. זה החלק הזה בגוף שלי שנפרד ממני ומסרב לחזור לחיקו האוהב של ישו בעלי.

הערת שוליים: פרסמתי בעבר את הסיפור הזה בגרסה הראשונה שלו "הנזירה נתנאלה" בבלוג הקודם שלי ב "תפוז" שנכון לעכשיו נהרס על ידי האקר או וירוס....זו הגרסה שנייה, ומי יודע?....