יום שישי, 11 בספטמבר 2020

גבוה, מעל העננים

 יש מקום שהפך את נעורי לזמן פריחה וצמיחה. 

שם, בכפר הירוק כל ימות השנה. 

באביב שדרת הכניסה הוורידה והסתגללה כולה. הייתי נכנסת אליו בכל פעם כבפעם הראשונה. 

עתוקת נשימה.

כבראשונה.

מברכת על הזכות להיכנס לתוך ציור.

אהבתי את המקום. את הפינה שלי בו, את הדשאים הירוקים והקצוצים תמיד. 

את ריח הפרדסים ויבולם ואת היושבים בו כמובן. 

התגעגעתי למקום בעודי בו. הוקרתי את ההזדמנות וההזדמנויות שפתח ואיפשר לי,

להמשיך לבסס את רוח העצמאות שהיתה טבועה בי מאז ותמיד.

כשהמשכתי בדרכי וחזרתי אל ההר, בכל פעם כשהזדמן וחלפתי על פניו, התמלאתי בהתרגשות כאילו מחוגי הזמן מסתובבים לאחור והנה עוד רגע אני שוב נערה מוקפת באותה אווירה מיוחדת של שם. 
כך לאורך שנים. 
עברו המון זמנים והתאספנו ונפגשנו שם שוב. 
בוגרים. כבר כולנו הורים, בעלי משפחות ומקצועות. ישבנו בקבוצות סביב שולחנות. נזכרנו והזכרנו.
והזמן, כמו זמן, נשפך ונעלם.
ושוב נפרדנו.
כל אחד לפינתו ועיסוקיו.


אהבנו לטייל, אני והוא, בעיקר בנופי האלפים הירוקים. שופעי הנחלים והמפלים. 
היינו חוזרים לשם בכל קיץ. 
כשפה הכל רתח, היינו מגיעים לשם בשקיקה, אוספים בכיסנו ובתוכנו קרירות של הרים וירוק. 
המון ירוק. המון מים.
ושקט.

באחת הטיסות, משם לפה, אני אומרת לו, לשותף "איזה כיף יהיה לטוס בחזרה כשהטייס ההוא מהכפר הירוק כל ימות השנה, שפגשנו רק עכשיו,יטיס אותנו הביתה בחזרה?!" 
הוא, חייך אלי בנימוס ואמר "מה הסיכוי שזה יקרה?" 
"מממ" עניתי "סתם כזה, יש לי הרגשה..."
חייך חיוך של נחמה.
עלינו, התיישבנו. המטוס רץ והמריא והטייס בקול שקט ורציני, מציג את עצמו.
וכן. כמובן זה ההוא מאותו הכפר. הוא שנוהג אותנו בשחקים הגבוהים הביתה חזרה.
כולי מלאת התרגשות לקחתי מפית וכתבתי: "איזה כיף לחזור אתך לארץ" וחתמתי. 
בקשתי מהדיילת שתתן את המפית לזה שמטיס את המטוס. 
התבוננה בי, התבוננה במפית המקופלת, הניעה כתף, כזו מבטלת, לקחה והלכה. 
ממש לא הייתי בטוחה שהמפית תגיע ליעודה.  
אחרי כמה דקות היא שבה ואמרה "בואי איתי בבקשה". 
קמתי וצעדתי אחריה, ליבי הולם. 
בסוף המסדרון היא פתחה את דלת הקוקפיט. שם ישב ההוא, עם חיוך ויד מושטת ללחיצה אמיצה. 
הורה לי לשבת אחריו והתעניין אם אני טסה לבד. כשהבין ששיש מי שנותר מאחור, שלח לקרוא גם לו. 
את כל הטיסה לארץ בלינו בהסברים והדגמות. 
רואים את הכל פנורמי.
V.I.P פרטי ואישי.
עוד ימים אחרי, נשארתי גבוה, מעל על עננים. 
מסרבת לנחות.


זנב זיכרון

שבת שלום

אין תגובות:

פרסום תגובה