יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

"שנותטובות"

מאז שעברנו לגור בבית על ההר

בתחילה בבית הראשון הצופה מערבה והמבט ביום בהיר הוביל עד לים הרחוק

ואחר כך בבית הזה שצופה אל כל העמק הגדול 

והמבט ביום בהיר מגיע עוד יותר למרחקים, עד להרים של האחרים...

מאז, כלומר מילדותי הצעירה היה כל שנה  

האיש מכופף הגב ונמוך הקומה שאצבעותיו וציפורניו משכו את תשומת הלב מפאת חוסר ניקיונם המוגזם, פותח דוכן.

סיפרו עליו שאשתו וילדיו עזבו, נטשו אותו. 

סיפרו שמאז שהגיע אחרי המלחמה ההיא לארץ הזו, הוא מקבץ נדבות בעיר הנמל. 

סיפרו שהוא יוצא בבוקר ליום עבודה וחוזר בערב כמו כל האחרים בסיומה.

סיפרו שבביתו יש שקים מלאים מטבעות שאנשים נדיבים נתנו לו.

סיפרו.

כשבאו ימי הסליחות היה הוא עוזב את כל המלאכות האחרות ופותח דוכן קטן - 

שולחן עץ מתקפל שעליו היה מסדר את ה"שנותטובות". 

צבעוניות זהבהבות.

כשהיית נוגע בהן היו נשארות עליך עקבות מנצנצות.

כילדה, מעבר לעובדה שהיה זה סימן שהנה ראש השנה קרב ובא והחגיגיות היתה עולה באוויר יחד עם ההתקררות הסתווית וריח האדמה המשתנה, בעיקר בשעות אחר הצהרים ערב, היתה זו ההזדמנות הנפלאה

לבחור בקפידה אגרת "שנהטובה". 

לחשוב טובטוב למי אשלח השנה ומה אשלח. 

"השנותטובות" היו קטנות, כך גם המעטפות.

האיש, נפתול, היה שמו, לא היה איש רעים להתרועע. רצה שיבחרו מהר ישלמו וימשיכו הלאה. 

בעיקר אם היו אלה ילדים והרי בעיקר היו אלה ילדות. 

כי הן, היו עומדות ומתלבטות עוד ועוד.

השתדלתי להגיע כשהדוכן היה ריק, כך פחות הפריע לנפתול שאני אוחזת בזהירות באחת, מחזירה, לוקחת אחרת ושוב מתלבטת.

לא מלכלכת חלילה ולא מקמטת - הוא השגיח בקפידה.

הוא היה מציץ בי בעין עייפה, לא הסיר אותה לשניה (שמא אקח אחת). 

"נו...נו...ילדה, אין כל היום, זה רק שנהטובה ..."

"גיב אה קיק....מען קען טראַכטן וואָס איז...." (תסתכל, אפשר לחשוב מה זה...) הבנתי בערך אבל לא נהגתי להגיב אלא להמשיך בהתלבטות החשובה, איזו אגרת אשלח לדודתי, איזו לסבתי, מה אבחר במקום אימי למשלוח לכל בני המשפחה? שאלות והתלבטויות הרות גורל.

זוכרת שלאחר המלחמה ההיא של ששת הימים (והלילות), ה"שנותטובות" נשאו טנקים מנצנצים, חיילים עם מדים ופתיתי כסף, הכותל וירושלים שאוחדה וכמובן! את ההוא עם הרטייה...

אחרי כל ההתלבטות הייתי משלמת - הוא היה מוציא מעטפות קטנות תואמות מושיט יד מלוכלכת לקבל את המעות, סופר ביידיש ומחזיר עודף. תמיד הייתי משתדלת, בנימוס, שידו לא תיגע בידי.

הרבה פעמים הייתי חוזרת להשלמות. 

תמיד היו השלמות.

אחרי שהברכה נכתבה המשיך המסע אל התור בדואר. כי כמוני כולם קנו "שנותטובות" אצל נפתול ואחר כך עמדו בתור לקנות וללקק בול. 

אני חושבת שהיה גם תור מול התיבה האדומה. 

תיבת המשלוחים שהיתה אז מתמלאת ומתנפחת מגאווה על תפקידה המשמעותי בקבלת החג.

נפתול היה נשאר עם דוכנו גם לאחר ראש השנה. האגרות היו מתחלפות ומתמעטות - ובמקום שנה טובה... היו כותרות של "לשנה טובה תכתבו ותחתמו..."

ומיד אחרי יום כיפור היה הדוכן מתדגלל בדגלים המתכוננים ברינה לקראת שמחת תורה. 

יום לאחר סוכות היה הדוכן נעלם.

ומי שרצה אחרי כן לפגוש את נפתול היה צריך לקום מוקדם מוקדם בבוקר

לעבור ליד תחנת האוטובוס שהיה מגיע ולוקח את האנשים אל עיר הנמל הגדולה

או כשהיה משיב ופולט אותם בתום יום ארוך של פרנסה.

כך, עד לראש השנה הבא.

הרבה שנים עמד נפתול עם הדוכן.

באותו מקום עם אותו שולחן.

אני לא יודעת מה בא קודם, 

קץ אופנת ושליחת ה"שנותטובות" 

או קיצו שלו.



שנהטובה



אין תגובות:

פרסום תגובה