יום שבת, 3 באפריל 2021

זכרונות

 אולי

אולי בגלל החג

אולי בגלל ימי הזיכרון והעצירה המתקרבים

אולי בזכות האביב המתפרץ ושדות החרצית המאירים

אולי בזכות ההתחדשות.

פריחת ההדרים, זימרת הציפורים.

משהו מדליק  בי זיכרונות

זיכרונות של סיפורים, זיכרונות של מראות ריחות וטעמים





חופשות

בילדותי, בכל חופשה מבית הספר הייתי נוסעת לסבתי.

מבלה שם את רוב ימי החופשה.

היום היו קוראים לזה :"קייטנת סבתא"

הבית שלה היה מונח לו בפרבר קטן ועייף של עיר ראשונה במרכז הארץ

הנסיעה מהבית על ההר לבית הקטן הנטוע בחולות היתה ארוכה ומעייפת.

אחד הסימנים שלי להרגיש שהנה אנחנו מתקרבים, היה השינוי בצבע האדמה

האדמה החומה כהה היתה מתחלפת בהדרגה לאדמה אדמדמה ואחריה לאדמה צהבהבה, 

חולית.

עם השינוי בצבעי האדמה היו משתנים גם צבעי השדות והריחות.

באביב ריח ההדרים הפורחים, פרדסים, המוני פרדסים, אלה היו מעירים ומשמחים כל נשימה.

המראה של שדות החרציות היה מעלה חיוך שאמר, הנה אנחנו עוד קצת, מגיעים.

ומחר נוכל ללכת לקטוף חרציות ולהכין מהן שרשרות, כתרים, זרים

והכי חשוב לקטוף עלה כותרת אחד אחד ולשאול "אוהב לא אוהב" 

(ותלוי כמובן במה היינו מתחילים)))




אבא שלי

אבא שלי לא היה דברן גדול.
מיעט בסיפורים על מה שהיה ובכלל.
כך גם מיעט בסיפורים על הבית והמשפחה שהיו לפני.
לפני הגירוש, לפני, המסעות, המחנות, לפני שהאדמה רעדה ולא שבה לעצמה.
אחרי, לא היה יותר הבית ההוא ולא אמא ואבא ושכנים ומשפחה גדולה.
פעם אחת, בעת של געגוע סיפר
שלבית ההוא היתה גינה והיו מדרגות רחבות בכניסה
ובימי הקיץ, בזמני מנוחה היו מתקבצים על המדרגות 
שכנים ובני משפחה, מדברים דיבורי יומיום, מישהו היה מספר בדיחה
ואמא שלו היתה מגישה תה חם, עוגיות וריבה. כזו שהיא רקחה ועשתה.
תמונת זיכרון קטנה.
כשניסיתי בהזדמנות אחרי כך וכך, להעלות שוב את התמונה ולשאול עוד פרטים,
הניף את כף היד בתנועת ביטול ואמר, "לא, אני לא זוכר עוד..."
איחרתי.



זיכרונות

ככה זה עם זיכרונות
יש שהם באים ויש שהם הולכים.
מעצמם.
לעיתים יש שמשהו או מישהו שמדליק אותם
ויש שהם כבים לעולם.
אני אוהבת שהם באים, הם בדרך כלל מחממים, 
אפילו אלה הכואבים.



חייבת להוסיף גם צלילים

הזמר הזה והשיר הזה בפרט מעלה בי זיכרונות 
בעיקר זיכרונות רכים





אין תגובות:

פרסום תגובה