הריח העיר אותה. מהחלון אל המיטה. משם כמו מטפטף אל האף.
גל אחר גל נוגע בה בנגיעה רכה, מרים לאט את תריסי העיניים העטורים בבושם האהוב. זמן פריחת ההדרים.
היא נמתחת בפינוק במיטה שנשאר בה המון מקום להתעורר בה.
מתרוממת בעצלות גדולה פוסעת אל המקלחת, אל המים שיזרמו, ישטפו וישאירו אותה מוכנה רעננה לעוד יום.
מהמקלחת שלה, כשהמים זורמים, ניתן לראות דרך החלון הגדול המביא את האור הרך של הבוקר, את עץ הלימון הפורח וברקע מאחור את קצף גלי הים הכחול.
היא עומדת מתחת למים הזורמים ומתבוננת באושר גדול בתמונה הנשקפת אליה מהחלון.
אוהבת את המקום שלה. בית לבן עם תריסי עץ ישנים כחולים התלויים על חלונות הבית כאילו היו עפעפיים מנומנמים.
והבית מונח כמו מתנה קטנה באי זעיר בלב הים האדריאטי. כולו שלה.
כשהיא יוצאת עטופה במגבות. אחת שאוחזת בשערותיה והשנייה שכרוכה סביב גופה
היא שואפת בהנאה גדולה שוב את האוויר המבושם.
נגשת אל המכונה לוחצת על כפתור וריח הקפה המטפטף אל הכוס נמהל בריח הפריחה.
היא לוקחת את כוס הקפה, משחררת את המגבת שאוחזת בשערה, מנערת את השיער הרטוב ויוצאת אל הגינה.
מתיישבת כשכפות ידיה מחבקות את הכוס החמימה ומתבוננת סביבה.
שלווה קסומה.
ערוגות פורחות, עצי פרי עטורי גומות.
צינור מים ישנוני ומנוחש שמוט לו כשפייתו שקועה באחת הגומות מחכה לזרם המים שיעירו.
רחש גלי הים מגביר בהדרגה את עוצמתו.
היא מתעוררת, קופצת בבהלה במיטתה.
הצפה.
כן, זו זו, הישנה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה