ועצמותיך מזכירות ומונות שנים,
איספי אליך אחת אחת
את קרני השמש
המצטרפות מחלון המטבח
כירכי אותן כצעיף רך סביב כתפיך,
חממי צוארך,
השמיעי את המנגינה ההיא.
עצמי עיינים
וזכרי.
זכרי
שיש עוד ימים רבים
להושיט ידיים
יחד עם קרני השמש
לעטוף ולחבק
היזכרי,
היזכרי
באותם זמנים
כשכולכם הייתם יחד יושבים
סביב השולחן קטן,
מפטפטים.
הנה הקו מתרחב, ואת מחייכת,
לאט לאט קמה, נאספת.
מצרפת את "פוליאנה" מהכתובים
ושוב,
מתגברת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה