בכל בוקר כשהוא רק פותח עיינים ליבו מתמלא גאווה גדולה.
לפני שהוא יוצא לעבודה, הוא נושק למצחה של אשתו ומצחם של שני ילדיו
מניח כפות ידיו על ראש כל אחד מהם.
עוצם עיינו מברך בשקט.
הם נושאים פניו אליו בדממה וללא תזוזה.
כך טקס של דקה.
הוא פוקח עיינו ואומר:
"לא לשכוח גם היום לסלוח".
מחייך חיוך של טוב ויוצא אל יומו.
ככל שהוא מתקרב אל המקום ליבו הולך ומתרחב.
ברגע שרגלו דורכת על הסף
מתחילה אותה רוטינה, אותו הטקס.
הוא ראשון הבאים. לפני ההמולה
לפני כל האנשים. החשובים, העממיים, הקבועים, המזדמנים, רבבות התיירים.
הוא מוציא את המפתח הגדול מתיקו.
מביט בו לרגע,
משחיל אותו בחור המנעול ומסובב באיטיות.
הוא מקשיב.
נשמע קיליק של הענות.
דלת העץ הישנה והגדולה ניתנת עכשיו לפתיחה.נוגע בה ביד אחת, בשניה מוציא את המפתח ולוחץ על הידית הישנה.
הדלת נפתחת לאט.
הוא נכנס לאולם החשוך נועל אחריו את הדלת.
עומד באפלולית לשניות אחדות עצור נשימה.
אחר כך נושם נשימה עמוקה מריח את הרבדים העמוקים של ריחות המקום העצום.
זה המקום שלו.
הוא עושה מספר צעדים אל מרכזו של האולם
מרים את ידו בהתכוונות מלאה אל מול מצחו משם באנך מוריד אל מול בטנו וממשיכה לסיום תנועת הצטלבות.
עכשיו ורק עכשיו
הוא מוציא את הצרור מתוך תיקו (יום יום הוא לוקח אותם איתו)
ונועץ אותם במקומם על החגורתו.
אין לשכוח שהוא זה הנושא עליו את כל המקום העצום והקדוש הזה.
הוא.
הלוא הוא, האיש אשר על המפתחות של כל הקתדרלה!
על ידיו יישקו שעריה ודלתותיה.
שבת של הערכה ומנוחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה