כשהבינה לורנסה ששכנתה גבי נותרה לבדה ושאין מי שיארח לה יום יום חברה,
הזמינה אותה לבוא ולהתארח אצלה.
לאכול יחד עם משפחתה את ארוחת הצהרים.
פעם אחת נענתה גבי אך לא הוסיפה. היא לא הרגישה בנוח להתישב ולאכול מידי יום על שולחנה של שכנתה.
לורנסה הבינה ובכל זאת חשה אי נחות מהעובדה ששכנתה בודדה.
אחרי מחשבה והתלבטות בינה לבין עצמה, עלה בדעתה רעיון.
היא פנתה לבנה מרצלו וביקשה ממנו שיקח מידות, יזמין לוח עץ מתאים, יצבע, יתקין צירים ואחר כך יחבר לקיר שבין המרפסות.
כך שיוכל לשמש בעת הצורך "שולחן קשר".
קצת לפני ההתקנה קראה לורנסה לגבי דרך המרפסות,
כמו שהיו רגילות בפיטפוטים של זוטות ושטחה בפניה את תוכניתה.
תוכנית "שולחן הקשר".
בכל פעם שמזג האוויר יאפשר,
לעיתים בצהרים ולעיתים בין ערביים.
יצאו השתים כל אחת למרפסתה. ישחררו את הוו הנועל וישטחו את לוח העץ הצבוע שהתקין מרצלו בין שתי מעקות המרפסות.
כל אחת תביא את מגדניה. יציבו כסאות זו מול זו ויבלו זמן של יחד.
זמן של שתים.
כך עשו לאור מציאת פתרון הביניים
לעיתים ארוחת צהרים. לעיתים רק קפה ועוגה ולפעמים אפילו כוס של יין.
כך קורה כשיש שכנו•ת טובה
כך כשבונים שולחן קשר
כך כשטובות השתים.
כך כשמרפסת הופכת לגשר.
(התמונה נשלחה אלי ע"י חברה ושמה בלהה-תודה)
סוף שבוע מלא חיבור וקשר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה