משם לפה

 היא עזבה שם הכל ואת כולם באה לפה הגיעה מארץ הממליגה והמיטיטאי אל ארץ הולדתו של בן האלוהים ודרך יסוריו.

השאירה שם הורים וילדה

באה לכאן כי שמעה שפה יש עתיד ושם - בעיקר עבר.

שם היתה טכנאית במעבדה פה היא מטפלת באישה קשישה.

מסתגלת. לומדת, חוסכת ושולחת  כל מה שחסר שם יחד עם מילים מלאי געגועים מכאן.

לומדת פה לאט מנהגים, התנהגויות ומילים בודדות בשפתו של שם. 

שפה חותכת, נשברת, קשה. נשמעת באוזניה כשפת מריבה.

נפגשת בקביעות עם נשים כמוה שבאו משם גם הן לעבוד כמטפלות פה. חבורת בודדות שמתאחדת.

נהנות לדבר בשפתן, לקשקש סתם, לקטר קצת על גורלן והתגעגע בחבורה. 

כך הגעגוע מתחלק ומתפזר ואפילו מתפוגג קצת. 

בראשון הן נאספות תחת כנפיה המזמנות של מריה. אומרות תפילות מחזקות ומתחזקות.  מידי שבוע. בונות שוב את הגשר בין פה לשם.

במהלך השבוע היא בעיקר שורדת, משתדלת להרים ראש, לחפש בכל יום את הלימונדה שבמצב מחפשת דברים ומנהגים שהיא יכולה להתחבר ואפילו לאמץ. דואגת לקשר עם הרחוק כל יום. כשהקשישה הולכת לנום את תנומת הלילה היא לוקחת את הטלפון, נכנסת לחדר המוקצה לה ומשוחחת עם בתה יחידתה.

יום ראשון אחד, מיד אחרי המפגש עם מריה, אם האמהות, כשסיימה להזיל דמעות של געגוע ומקווה שתפילותיה יעלו ויביאו תשובות טובות, בתחנת האוטובוס פגשה איש. מבט ועוד אחד. אחר כך חיוך ואז ניגש ומיד פנה בשפתה.

כאילו הכיר אותה מימים ימימה.

 בתחילה הופתעה אחר נענתה. לאט ובהדרגה פיתחו קשר. 

מילים של שפת אם, על בית וצחוק הפכו למלים של חיבור וחיזור נעים ומתוק. הלב שלה שהיה מרוקן זמן רב, לאט נפתח והתמלא בשמחה, חיבה ותקוה. היו נוהגים להפגש מעט אחרי התפילה, ביום האחד בשבוע שהיה כולו שלה. נפגשים בחדר קטן בשולי העיר ואחר כך נוהגים לקנח בבית קפה. טועמים משהו וממלאים פיהם במילים של מתיקות מרחרחים זה בזו עוד ריחות שהיו נושאים זו מזה, אוצרים בתוכם כמה שאפשר לקראת הפרידה, עד לשבוע הבא. 

אחרי שהיה מלקק את שפתיה בנשיקה אחרונה מלטף ברכות את פניה ליטוף אחד נוסף, היה נפנה והולך. 

הוא למשפחתו, אשתו וילדיו והיא אוספת בסל את כל הרגעים האלה של כוח לפני שהיא חוזרת לבית ההוא הזר לעוד שבוע במחיצת הקשישה.

 חולמת על היום שיבוא ולצמיתות יאסוף אותה.

שבת של שמחה