הסוכריות של לולה

לולה עמדה על סיפון האוניה כשזו נעצרה. ילדה נערה- צעירה.

ירדו כולם אל הרציף. משפחה הגדולה. 

לאחר יום ארוך ומעייף הגיעו עם המשאית אל פרוור של עיר חולית חמה ועצלה. 

התחילו חיים של הגירה.

לולה היתה אחת בין לבין. כמעט שקופה.
נדרשה לתת כתף לפרנסת המשפחה.

והבית, בית צפוף, גועש ורוחש והיא, כל מה שרצתה זה תשומת לב קטנה ופינה זערורית שקטה, רק בשבילה.

ראתה את צעירי המשפחה הולכים כל בוקר עם התיקים על הגב לבית הספר והיא צעדה עם תיק קטן למפעל.

בתוך כל ההמולה, הרגישה איך היא הולכת ונעלמת אל עצמה.
משה, צפה בה כשהיתה הולכת לעבודה, עוקב גם כשהיתה שבה וחוזרת.

ראה שהאחרים לא רואים אותה.
החליט בליבו שהוא רוצה אותה לו.
בירר בשכונה, התעניין בין חברים שאל ודרש עד שהתרצה.
באחד הערבים כשהיתה בדרכה בחזרה מיום עבודה, עייפה ולאה, הוא צמצם את הרווח. 

נעצר מולה.
"משה"
"מה?" שאלה מופתעת
"אני משה, קוראים לי משה ואני שכן שלך. גר כאן" והצביע.
היא עקבה אחר אצבעו המורה
לא לגמרי מבינה ובכל זאת אמרה "אאאהה"
אחרי עוד שניה קטנה שאלה, "מה אתה רוצה משה? נכון - משה?"
משה הכניס את היד לכיס והוציא סוכריה.
"רק לתת לך סוכריה, שיהיה קצת מתוק בנשמה"  .
לולה הושיטה את ידה לקחה את הסוכריה וצחקה, לא חייכה, ממש צחקה.
קולה התגלגל ונישא. לא נשמע כך מאז שעזבו שם ועלו על האוניה.
מאותו מפגש בכל ערב במוצאי יום העבודה שלה היה משה מחכה לה עם סוכריה. בכל פעם בצבע אחר אבל תמיד סוכריה מתוקה.

כזו שעושה טוב בנשמה.

היה מלווה אותה אל ביתה. 

לולה התחילה לחייך.
בהגיעה לגיל 17, נישאו.
עברו שכונה. מצאו להשכיר דירת חדר קטנה.
הרגישה שהנה, הרחיבה את יכולת הנשימה. המשיכה לעבוד באותו מקום ליד אותה מכונה. גם משה עבד. נהג כמנהגו לחכות לה באותו מקום בסוף יום העבודה. 

עכשיו היה מגיע רכוב על וספה קטנה. 

מגיש לה סוכריה ואוסף אותה. היתה עולה מאחור, חובקת את מותניו. 

כך גם כשביטנה עלתה וצמחה.
מיד לאחר שנולד הבכור נאלצה לעזוב את העבודה להצטמצם לתוך הדירה הקטנה. 

כבר לא ניתן היה לחבוק מאחור עם התינוק את מותניו של משה וגם לא לחזור לעבודה.

אחרי זמן לא רב שוב צמחה ביטנה. 

הדירה לא צמחה גם היא. 

משה עבד. 

לא מיהר לחזור בסופו של יום. 

אזלו הסוכריות.

עברו שנים. המשפחה גדלה והתרחבה. 

עברו דירה ועוד דירה. החיים של לולה הלכו והצטופפו הלכו וקטנו.

כך שנים. היתה קמה בבוקר מוקדם בכדי לדאוג לכולם. רואה את הילדים הולכים עם תיקים.

והיא, כל היום היו ידה מתרוצצות, חוסכות, מתכווצות, סחוטות. 

בשעת ערב מאוחרת נופלת היתה אל מיטתה מייחלת לשקוע בחלום. 

לפעמים היתה נזכרת בסוכריה המתוקה ההיא ודמעה היתה נעצרת בגרונה.
כך עד ליום שאחרון הילדים בגר ויצא לחקור את העולם.

באותו היום כשגם משה יצא מהבית, היא מיהרה להתלבש, לקחה את התיק ויצאה לחפש.
היא בדקה ומצאה בעיר הגדולה מקום עבודה וחדר נחמד בדירה עם שותפה.
בערב ארזה בשקט מזוודה.
חיפשה במטבח את קופסת הסוכריות שאך זה קנתה. הכניסה גם אותה.
למחרת, השכם, כתבה על דף ביד רועדת:
"זהו משה, הלכתי".
עלתה על אוטובוס ונסעה.
כל בוקר היתה קמה בשמחה.
מציצה מחלון החדר שלראשונה היה כולו רק שלה.

נושמת עמוק ונושפת בקול.
לוקחת מהקופסה חופן סוכריות.

אחת הכניסה לפיה. 

את האחרות הכניסה אל התיק הקטן שנשאה. מחייכת חיוך למראה ויוצאת לעבודה.
אהבה אהבת אמת את המקום, 

את ריח הלחמים, 

את הכריכים שהיתה מכינה, 

את המפגש עם האנשים.

את הסוכריות  שחילקה לעובדים לצידה.

את המרחב.
את החיים שלה.

את המתוק בנשמה.

למצולמים אין שום קשר לסיפור הם פשוט מהווים השראה ועל כך שלוחה להם התודה.

המשך בטוב