יושבת בבית קפה לארוחה קטנה שפותחת כמידי בוקר את היום. שקועה כהרגלה בתיכנונו.
עוד בילדותה שקעה בתפקידה.
נושאת המשא.
אמא באה משם.
שתקה בימים וצעקה בלילות.
אביה פתח עסק קטן לדפוס ועבד כל הימים גם בשבתות.
היתה בת יחידה. נתנו לה שם חדש, של כאן, שומרה.
שומרה גדלה וגידלה את עצמה. היתה אמא לאמה. הכינה את ארוחותיו של אביה.
כשהיה מגיע מותש אחרי יום עבודה, אצבעות ידיו שחורות ונוקשות , היה נכנס למקלחת ויוצא אחרי שרחץ וסיבן אותן דקות ארוכות. מנסה להוריד מעליו את המשאות יחד עם צבע הדיו שהשחיר אותם.
בשקט היה מתישב לשולחן הערוך. היא היתה מגישה לו את הצלחת מתיישבת מולו, שואלת, איך היה יומך? מה היה חדש? מי נכנס? מה יצא?
הכירה את הכל ואת כולם.
האב היה מביט בה במבט עצוב ומחוייך אוסף מעט כוחות עבור ילדתו שהפכה כל כך מוקדם להיות מחליפה של אמה ששכבה במיטתה שותקת בימים וצועקת בלילות.
מספר לה קצת מזה וקצת על זה. מנסה לעורר חיוך אצלה אצלו. משתדל לענות ואפילו לא שוכח לשאול שאלה קטנה על יומה.
כך מידי יום מידי שנה.
לאט גם היתה מגיעה מיד אחרי בית הספר אל בית הדפוס הקטן. עוזרת בידו. מטפלת בספרי החשבונות, בקבלות. מסדרת ומארגנת. בוחנת יחד אתו את הדברים המודפסים. מציצה מאחורי גבו או מאחורי גבו של הסדר הנוסף שנשכר בודקת את הגלופה לפני שהיתה עוברת לדפוס. שקועה בלמידה ועשיה.
כשסיימה את הלימודים ואת כל חובותיה למדינה נכנסה לבית הדפוס במלוא המרץ. זמן שינויים הגיע. את מקומו של הסדר תפס המחשב. והיא, שומרה, ראתה שגבו של אביה משתופף והולך. השינויים הגדולים היו מעבר ליכולותיו. אמה נעלמה אט אט ונאספה אל האדמה.
באחד הערבים, כשישבו שניהם כהרגלם סביב שולחן האוכל אמר הוא,
מעכשיו, את.
הכל שלך
ואני, אני אבוא יום יום לבקר, אציץ בספרי החשבונות, אסדר את הקבלות.
שומרה, הנהנה בראשה.
זה אך טבעי היה.
באותו ערב היא ישבה עד שעה מאוחרת, כתבה תוכניות, עשתה רשימות, חישבה חישובים עד שהרגישה שהדברים ברורים ומסודרים.
שלב אחרי שלב בנתה את העסק מחדש, הגדילה, הרחיבה, קנתה מכונות, שכרה מקום מרווח, החליפה עובד בעובדים הפכה את העסק הקטן לבית דפוס גדול עם מגוון שירותים ולקוחות נאמנים.
בין כל המשאות שנשאה, פחות ופחות מצאה זמן לחפש אהבה. יום אחד התעוררה והבינה שאם לא תעשה מעשה תפסיד משהו חשוב ומהותי אותו רצתה.
כשהבינה זאת נאספה כולה אל המשימה מיד. ארגנה את צוות הניהול בחברה. חילקה תפקידים מחדש כך שתוכל להתפנות למשימה.
כמו בכל מהלך בחייה המשאות מעולם לא הונחו בצד אך גם לא הצרו את צעדיה. להיפך. כל משא שהצטרף הפך לעוד דחיפה קדימה.
עכשיו היתה לה מטרה.
להיות אמא.
אמא של ממש. מטפלת, צוחקת, מדברת משתתפת.
אמא על באמת.
שבת של עדנה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה