פעם, אחרי לכתך, המשכתי לכתוב בבלוג התפוזי שלך.
זה שרק התחלת.
וחתמתי: בשמך.
עד שגם הפרדס ההוא נקטע ונגמר.
היום, אחרי 13
קצת חזרתי.
בתחילה עוברות שעות ואחריהן ימים
אז מונים שבועות, חודשים
ולפני שמתרגלים לספירה
מגיעים למניה של שנים.
שנים!
בחמש הראשונות
חלק בנו מחכה לשובך
שהרי לא יתכן שאינך
עכשיו אני מונה לפי גילו של בנך
שלא אתבלבל
היה בן חמש
והיום?
כל כך גדול.
אם היית
כנראה שהיה עומד
רגע לפני מדים וגיוס לצבא
ואת היית נטרפת מדאגה
ועוד במדינה שלנו, זו המבולבלת והחבוטה.
13 שנים
אחות קטנה.
13.
אנחנו באים לפה יחד
כואבים
מתגעגעים
תוהים על האילו, האם ועל האיך?
וכן,
את ממשיכה בשלך.
כהרגלך.
ואת עדיין
אינך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה