בוקר, עוצרת את הרכב בחוף כרמל. לאט הזריחה מתחילה לטפס והאור עדיין עדין ורך. אני יוצאת מהרכב ומולי ים וירח עגול ותפוח שמסרב להחליף משמרת ורוצה להשאר עוד קצת .
לא יכולה לעמוד בפיתוי. שהרכבת קצת תחכה.
אני עולה על תלולית שמפרידה בין המגרש שבו נחות המכוניות לבין החוף. עומדת בראשה, נושמת אוויר ורוח מלוא ריאות. הרוח, מביאה אלי עוד המון אוויר.
אני משתהה ונהנית לרגע קט מהתמונה מולי ומהשקט ומהשלווה.
בינתים מוציאה את המכשיר כל-יכול ועוצרת לי את התמונה שאולי אצליח להוסיף ולחבר אותה אלי לאורך היום.
שהרי פה בכללי מאוד קשה וצריך עוזרים מסוגים שונים שישקטו מבפנים את הסערות שבאות מבחוץ.
מברכת על הירח והים ועולה לזו המשקשקת את הפסים.
רכבת של בוקר אוספת אליה אנשים שהיו רוצים להשאר עוד קצת במיטות, חולמים, עפים לעולמות אחרים.
אני מניחה שגם הם היו רוצים להשאיר בחוץ את המחשבות על השבויים, המפונים, המשפחות שנותרו חסרות ולהתמכר קצת להמשך של שיגרה.
להתמכר גם בעזרת האוזניות ולהקשיב לשיר זה או אחר של אריק שכבר איננו עשור (כמה טוב שגם הוא איננו לראות מה קורה פה).
כמה טוב שהשאיר לנו המון מילים ומנגינות מנחמות, מתגעגעות. אמנם עשור עבר מאז עזב אבל איזה מזל שהוא גם נשאר.
נשאר להמשיך לנחם קצת פה קצת שם. להזכיר ימים אחרים להזכיר שחשוב לנסוע לאט להזכיר לעוד, שעוד יהיה.
בטח יהיה אחרת, כלומר, בתקווה שאמנם יהיה פה אחרת.
שהרי הוכחנו כעם שאנחנו יודעים לעשות דבר או שנים טוב ואפילו מעולה.
כל מה שצריך באמת בכדי שהטוב ימשיך ואפילו יתעצם - שנמצא לעצמנו הנהגה מכבדת, ישרה וענווה מספיק להסתכל לעומק בכל האתגרים וללמוד להקשיב, לפקפק ולתקן.
לא להשתמש ב"סמוך" ו"יהיה בסדר" "אני מר בטחון" "עוד רגע לניצחון" אלא לעשות שיהיה בסדר.
שהרי כבר נאמר כל כך הרבה, שוב ושוב. שאין לנו ארץ אחרת.
וכמו שכתב ושר אריק
כמה שאני אוהב אותך
ארץ ישראל
למה זה אני עצוב כל כך
ארץ ישראל
מה מליל, הו, שומר מה מליל
ארץ ישראל.
רכבת בוקר מגיעה לעיר הגדולה.
שלטים גדולים.
חיילים עם נשקים ארוכים.
מיצגי שבויים
שלטי פרסומות
שגרה בתוך כאוס
ותקווה גדולה.
תמונת הירח בים מלווה.
שבת של כוחות ובשורות מנחמות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה