יום רביעי, 8 בינואר 2025

ושוב


(פוסט שהיה אמור להתפרסם בסוף דצמבר והחליט להתעכב)

 ושוב טסתי, התקבלתי בלבן לבן, שהיתי, הסנפתי, צחקתי, בישלתי, תרגלתי ושייפתי עוד קצת את האנגלית ואת הסבתאות לקטנים וצעירים. 

ראיתי מלא מלא אורות בשלל צבעים והמון מנגינות של חג מולד וחנוכה מתערבבים. חנויות ודוכנים עמוסים ב"רק תקנו, הרי זו עונה של חג ולקנות זה מהמצוות הכי חשובות".

עצי כריסמס למכירה בכל פינה ובכל הגדלים ומותאמים לכל גודל של בית או גודל כיס (למי שמתאים אפילו נמכרים רק ענפים בודדים סימליים). ובין לבין פינה כחולה שזה פה הצבע של חג חנוכה שלא נגיד חלילה ששכחו שגם אנחנו בעניין חג אורות. ושמעתי גרסאות רגיי, בלוז ומטאל לשירי חנוכה שלנו שמושרים כמובן באנגלית רהוטה עם פה ושם שירבוב של מילה בעברית עתיקה.

הטפמרטורות צנחו עוד ועוד והיו תופעות מרהיבות שרק הטבע יכול לעשות. שמיים בהירים נקיים מכל ענן ופתיתי שלג כמו עלי כסף זעירים זוהרים, הכיצד? כשהאוויר כל כך קפוא אך האגם יוצר לחות המים שבאוויר קופאים והופכים לפתיתי שלג יפיפים. בזכות השמים הבהירים וקרן שמש, הם הופכים לכסופים עפים ברוח ונדבקים זה לצד זה לשמשות המכוניות החונות. מופלא.

אחרי כל החום שבפנים וכל החיבוקים, המשחקים, הסיפורים והצחוקים, מגיע הזמן לאסוף ולארוז שוב את המטלטלים להפרד עוד פעם כמו בכל הפעמים הקודמות. עם כל הדמעות החונקות בגרון, לחבק חזק לספוג את הריח ולהגיד שלום ולהתראות בעוד כך וגם כך. 


ושוב לעבור את המסע הארוך כל הדרך חזרה, לזכור שההרים גבוהים יותר וגם האוקיינוסים מתארכים יותר בטיסה ובנסיעה אל הבית והמיטה שלך בחזרה. 




ככה התקבלתי ביום הנחיתה 

וככה יומים אחרי שהגעתי


ככה יוצאים לטיול לעת ערב בשכונה

  ככה זמן מיוחד עם הנכדים


וככה בטיול בפסטיבל אורות מדהים



והלוואי יזכו בקרוב לחזור לבתיהם כל החטופים
וכל המפונים

יום רביעי, 1 בינואר 2025

אותו עץ

 עץ המנדרינות התל אביבי שלי

מרים לי את שולי השפתים למעלה בכל שבוע בשבוע.

אני צועדת בבוקרו של יום מהקפה והמאפה שמגיעים אחרי הרכבת ואחרי האוטובוס אל אי של יצירה ושלווה. בדרך תמיד הראש מלא בהירהורים ואז הוא מופיע. כלומר למען האמת ובכדי לדייק, אני מופיעה אבל כל שבוע מחדש הוא מפתיע אותי, בעובדה שבלב ההמולה, הפיח העשן ויתר תחלואיה של העיר ללא הפסקה, הוא שורד והוא מלא בהדר. 

אף שאף אחד לא מטפל או דואג לו ואפילו אין לו קרובים בסביבה, באיזה שהוא אופן הוא מחייך תמיד ואני מחזירה לו בחזרה.

יש לי חולשה לעצי ההדר. עוד מימים ימימה עת הייתי יושבת על עגלה מאחור והטרקטור היה מושך מלפנים ובבוקר כשהאוויר היה עוד רענן הריח שעלה מהפרדס היה מקיים בי את המשפט "שיכורה ולא מיין". ויש להזכיר ולזכור שתמיד הם ירוקים ותמיד מניבים מלוא הטנא פירות גדולים או קטנים, צהובים או כתומים, שטעמם תמיד מוסיף המון, שריחם בעת הפריחה ריח בושם, שכאמור, הכי נעים שאני מכירה.

עץ המנדרינות התל אביבי שלי גרם לי לחייך היום כפל כפליים. 

כל צמרתו מלאה בפירות שנצנצו הם והעלים הירוקים שסביבם מטיפות הגשם ששטפו אותם. ואני ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות להימתח ככל האפשר ולהגיע לקטוף פרי אחד, אך ללא הצלחה. 

בדיוק בעת המעשה והאכזבה עבר איש גבוה עם ילד קטן ואמר "לא בטוח שכדאי להתאמץ, הם חמצמצים".

"בדיוק כמו שאני אוהבת אותם" עניתי

"רוצה שאקטוף לך אחד?"

הנהנתי.

הושיט יד ארוכה, אחז בענף וקטף. העץ התנער בשימחה ושטף את פניו במי גשם רעננים ששהו עליו.

הוא הגיש לי את הפרי עם חיוך רטוב.

בנו הקטן אמר: "אוי אבא, כולך רטוב".

אמרתי "סליחה"

הוא ענה לבנו ולי "קצת מי גשם ברכה, לא נורא".

נפרדנו בתודה ובחיוך.

בוקר נפלא. המשכתי לי בצעדה,

 אני והמנדרינה התל אביבית שלי.



שתהיה לכולנו שנה של שקט, שיגרה קצת משעממת, 
שישובו בנים לגבולם והמון ביטחון פה ובעולם.