מבט אל החלון

"הגעתי לפה לפני עשור". סיפר.

אמא שלי אמרה "סשה פה כשתתחתן אין עתיד לילדים. אנחנו גם לא ממש שייכים לפה אתה יודע. ושם אומרים לא רע לכמונו. אנחנו לא נהיה שם בקבוצת המיעוט. 

יש לנו הרבה קרובים, שכנים וחברים שכבר עברו והשתקעו. הם יעזרו, כך הבטיחו ואמרו".

האמת, לא אהבתי את הרעיון. לעבור למדינה לוונטינית, מדברית, בעיות של שפה חדשה, תרבות, מנטליות, טרור שעולה מידי פעם, חילוקי דעות על אדמה וזהות. בסך הכל לא רע לי כאן. אני רגיל להכל. 

נכון, העתיד לא מזמין חלומות גדולים אבל פה נולדתי גדלתי ובגרתי ועכשיו בעשור השלישי שלי להתחיל מהתחלה? לא כך כך רציתי בשינוי ובכל מה שכרוך במעבר למדינה חדשה. 

אבל אמא שלי וסבתא ניגנו על כל המייתרים. ומכיוון שתמיד היינו רק שלושתנו, הן השתיים היו הכח המנצח. וכך אספנו מטלטלים. מכרנו מה שאפשר. דיברנו וקבענו עם קרובים שכבר התבססו בארץ הזו. לאחר מספר חודשים מצאתי אותי עם אמי וסבתי יושבים במטוס בדרכו לכאן.

 לא אתעכב יותר מידי על התקופה הראשונה. על תחושת הטלטלה של הניתוק והזרות, על עוצמת אור השמש, החום והלחות. על שבוע בבית מלון שאפילו את שמו ומיקומו אינני זוכר, רק את טעמי האוכל העזים והלא מיודדים עם החיך שלנו, את הריחות והצלילים, הכל בעוצמות שיצרו בי ויברציות לא נעימות   על הבירוקרטיה האין סופית והשפה הזו ששוברת את השיניים ובכלל 

 בשנה הראשונה שהינו בביתם של קרובים שהשיכרו לשלושתינו חדר קטן שבעצם היה כמעט כל עולמנו. עד שאני ואמא למדנו קצת עברית ומצאנו עבודות שיכלו לאפשר לנו לשכור דירת שני חדרים ומטבחון לשם עברנו בתחושת גאווה ורווחה גדולה.

סבתא מצאה חברות מהעיר שלנו והיתה נפגשת אתן לזמן של אי. מסתבר שאפשר ליצור בכל מקום בעולם זמן של אי. כמו לעצור את הזמן ולהעביר אותו מפה לשם. 

לאחר שחלפה לה עוד שנה, דרך משרד העבודה למדתי מקצוע חדש, לדייק, שידרגתי את המקצוע משם והתאמתי אותו לימים אלו ולכאן. 

תנאי העבודה שלי השתפרו והצלחנו למצוא לנו דירה מתאימה בסביבה נעימה.  בתחילה אמא נאלצה לעבוד בטיפול בקשישות. היתה חוזרת מהעבודה עייפה וכואבת גם בגופה וגם בנפשה, אבל לא הרימה ידים ולא ויתרה. לאט התקדמה והפכה למנהלת משמרת בבית אבות. היום היא אחראית שם על התרבות וכל הפעילויות החברתיות. עכשיו גם כשהיא חוזרת עייפה היא בסך הכל מאוד מרוצה. היא נוהגת להזכיר שתמיד אמרה שפה יש עתיד ואפשר להתקדם.שלא אשכח.

כשפרצה שם המלחמה, היתה מסתכלת עלי ובלי מילים, רק במבט היתה מזכירה: רואה?!

הייתי מהנהן בשקט להסכמה.

עד ש

עד ש גם פה הזדעזעה האדמה

וקול הצפירות וההתראות, הבומים, הריצות ותמונות ההרס פגשו אותנו קרוב קרוב.

אני מסתכל על אמא היא מרימה אלי את עינה לרגע קט, אנחנו מפנים את הראש, מתבוננים לעבר החלון, מחפשים את כיווני העתיד.

וקצת אחר כך אחרי המבט אל החלון, 

אנחנו משפילים מיד אל הרצפה את המבט, לא מוסיפים מילה או מחווה.

שבוע עם מבט לתקווה

 

איש ושמו פטריק

פעם הייתי ביער רחוק.

התארחתי אצל איש ושמו ריץ’, ריץ’ היה איש מתבודד ונחמד.

הוא אפשר לי כך סתם בלי שאלות, בלי לבקש תשובות, לשהות

ולטייל ביער שלו.

באחד הימים, בעודי משוטטת ביער, שמעתי מים זורמים ורציתי

לראות מהיכן הם באים ולהיכן הם הולכים. תוך שאני יורדת

בשביל הקטן, נגלה לעיני קרוון לבן נטוע בין העצים. על כיסא

לצד המבנה ישב גבר כשגבו החשוף פונה אלי ושערו הארוך פזור

על הכתפיים. קביים היו מונחים לצד הכיסא שישב.

נראה שהוא אוסף קרני שמש אל גופו.

נעצרתי. לא רציתי להבהיל ולא להפריע לו.

עמדתי כך, מנסה לא לנוע.

“אשמח להכיר“ אמר לפתע בלי להסתובב אלי

“אהה...לא רציתי להבהיל או להפריע...“ עניתי תוך כדי שאני

פוסעת אליו.

“בואי, הנה פה לידי יש כיסא מתקפל, פתחי אותו ואת יכולה

לשבת ולהנות גם, רק אל תסתירי את השמש, אני אוסף אותה

לתוכי. היא התרופה הכי טובה שלי.“

לקחתי את הכיסא והתקרבתי, מניחה אותו לצידו והתיישבתי.

“קוראים לי פטריק ואני חי כאן ואת? שמעתי שפתאום סתם כך

הופעת.“

“אני אלי, וכן, נכון.... טיילתי פה בסביבה ומצאתי את המקום

הקסום הזה לגמרי במקרה. ביקשתי להישאר קצת, וריץ’,

באדיבותו אפשר לי. רק לכמה ימים“.

“הכול בסדר אלי, אני שמח שאת כאן“.

“זה טוב,“ המשיך. “גם לך, אבל גם ובעיקר לריץ’. חשוב לפגוש

ולהיות קצת עם אנשים טובים. ועלייך מיד רואים“ אמר וקרץ

אלי קריצה שובבה.

“הי, רק רגע, אני מארח נורא“, הוא הושיט את ידיו אל הקבים,

משך אותם אליו התרומם ונשען עליהם. הלך גורר את רגליו

אל עבר הקרוואן נכנס פנימה ואז קרא לי, “יש לי לימונדה קרה

ועוגיות, את יכולה לעזור לי? ליד הכיסא שלקחת יש שולחן קטן

מתקפל תפתחי אותו בבקשה“

עשיתי את שביקש, וניגשתי לעזור לו להביא את הדברים אל

השולחן.

“כן, כשיש ארבע רגלים במקום שתיים זה לא אומר שיותר

זריזים...“ אמר פטריק עם חיוך גדול והצביע על הקביים. “את

רואה? לי יש ארבע רגלים“. היה לו חיוך כזה שהפיג מיד את

מבוכתי.

התיישבנו שוב, עם לימונדה ועוגיות וקרני שמש חמימות.

“גם אני הגעתי לפה במקרה“ סיפר פטריק.

“וכמו כל סיפור זהו סיפור ארוך, אנסה לקצר, לספר בראשי

פרקים. הייתה לי תאונת דרכים, נפצעתי קשה, פגיעה בעמוד

השדרה, בעצבים, שיקום ארוך וכואב. מצב הרוח שלי היה נורא.

אמרו שכנראה לא אצליח ללכת יותר. לא רציתי לחיות לא לראות

אף אחד, שקעתי לתוך תוכי, חיכיתי למות ודי.

יום אחד הגיע לבית החולים חבר, אחד שלא ראיתי שנים. כן,

פעם היינו חברים ואת יודעת, החיים, כל אחד הולך לכיוון אחר.

עסוקים עבודה, משפחה, ילדים. והנה כשאני כולי שבור מבחוץ

ומבפנים, יום אחד הוא מופיע בחדר שלי שם ואומר לי, “בוא

איתי. בוא אל היער שלי. יש לי בקתה ויש בה עוד חדר. היער

הזה עושה קסמים. בוא תנסה“.

אני מסתכל בו. מסתכל ברגלים שלי ואומר לו: “איך?“

והוא עונה “יש לי פה רכב וכיסא גלגלים, כשתהיה אצלי, אוציא אותך כל יום

אל השמש. האוויר והשקט יהיו נפלאים. ואתה, שתי הידיים שלך

בריאות?! נכון? אז אתה תעזור לי, נגיד לבשל. נראה מה עוד.

אתה בא?״

הוא כבר מכניס את כיסא הגלגלים, מושיט לי בגדים, אומר

“תתלבש ואם אתה צריך עזרה, אז תבקש“.

הוא יצא מהחדר ואני, שלא רציתי לראות אף אחד ולא לדבר עם

אף אחד מצאתי את עצמי מתאמץ להתלבש לבד.

ככה הגעתי לכאן לפני שלוש שנים. בהתחלה גרתי יחד עם ריץ’

בבקתה שלו ואז לאט לאט כמו שהוא הבטיח, השמש, האוויר,

השקט מסביב, החזירו לי את הטעם את החשק ואת התשוקה

לחיות.

כל יום עוד קצת. ראית את ערוגת הירקות ליד הבקתה? אני

התחלתי אותה. בהתחלה, ריץ’ היה מוציא אותי על כיסא הגלגלים

ואני הייתי לאט גולש מהכסא אל האדמה, ממש זוחל, אחר כך

הידיים התחזקו ואז כבר הייתי מרים את עצמי על הידיים וכך

מתקדם על האדמה.

באחד הימים ריץ’ הביא לי קביים. התבוננתי בהם, התבוננתי בו,

אחזתי בהם, התרוממתי לאט, ריץ’ עמד קרוב אך לא עזר. עמדתי

כך. נשען על הקבים דקות והוא עמד ושתק.

לאט ובכל יום עוד קצת עשיתי צעדים ראשונים ועד עכשיו, בכל

יום אני מוסיף עוד צעדים. המשימה לא הושלמה.

אחרי שנה וחצי פה, קניתי את הקרוואן הזה, ריץ יישר את השטח.

העביר צינורות לחשמל ומים. והנה אני כאן. יום יום צועד ועובד

בגינה, עוצר בתוכי קרני שמש ואוויר הרים נקי ושקט.

בחורף אני יורד אל הבית שלי שנמצא בעיירה לא רחוקה, אבל

בכל יתר העונות אני פה. נהנה מהשקט, האדמה העצים. מעבודת

האדמה והכי הכי, מקרני השמש שנוגעות בי פה.

מחממות את גופי ונפשי כל יום.

“כן“, אמר פטריק, הוא לקח נשימה עמוקה עצם לרגע את העיניים,

פקח אותם הסתכל לעברי והמשיך

 “כל אחד צריך שיהיה לו איזה איש שבעת הצורך אומר

לו: קום, אני אתך“.

הסיפור פורסם פה בעבר.

השמות בדויים - הסיפור אמיתי.

" ריץ' " נפטר אתמול אחר הצהרים בביתו שביער

לאחר מחלה קשה.

היה גם חבר טוב.

" ריץ' " בפעולה

סופש שקט