מבט אל החלון

"הגעתי לפה לפני עשור". סיפר.

אמא שלי אמרה "סשה פה כשתתחתן אין עתיד לילדים. אנחנו גם לא ממש שייכים לפה אתה יודע. ושם אומרים לא רע לכמונו. אנחנו לא נהיה שם בקבוצת המיעוט. 

יש לנו הרבה קרובים, שכנים וחברים שכבר עברו והשתקעו. הם יעזרו, כך הבטיחו ואמרו".

האמת, לא אהבתי את הרעיון. לעבור למדינה לוונטינית, מדברית, בעיות של שפה חדשה, תרבות, מנטליות, טרור שעולה מידי פעם, חילוקי דעות על אדמה וזהות. בסך הכל לא רע לי כאן. אני רגיל להכל. 

נכון, העתיד לא מזמין חלומות גדולים אבל פה נולדתי גדלתי ובגרתי ועכשיו בעשור השלישי שלי להתחיל מהתחלה? לא כך כך רציתי בשינוי ובכל מה שכרוך במעבר למדינה חדשה. 

אבל אמא שלי וסבתא ניגנו על כל המייתרים. ומכיוון שתמיד היינו רק שלושתנו, הן השתיים היו הכח המנצח. וכך אספנו מטלטלים. מכרנו מה שאפשר. דיברנו וקבענו עם קרובים שכבר התבססו בארץ הזו. לאחר מספר חודשים מצאתי אותי עם אמי וסבתי יושבים במטוס בדרכו לכאן.

 לא אתעכב יותר מידי על התקופה הראשונה. על תחושת הטלטלה של הניתוק והזרות, על עוצמת אור השמש, החום והלחות. על שבוע בבית מלון שאפילו את שמו ומיקומו אינני זוכר, רק את טעמי האוכל העזים והלא מיודדים עם החיך שלנו, את הריחות והצלילים, הכל בעוצמות שיצרו בי ויברציות לא נעימות   על הבירוקרטיה האין סופית והשפה הזו ששוברת את השיניים ובכלל 

 בשנה הראשונה שהינו בביתם של קרובים שהשיכרו לשלושתינו חדר קטן שבעצם היה כמעט כל עולמנו. עד שאני ואמא למדנו קצת עברית ומצאנו עבודות שיכלו לאפשר לנו לשכור דירת שני חדרים ומטבחון לשם עברנו בתחושת גאווה ורווחה גדולה.

סבתא מצאה חברות מהעיר שלנו והיתה נפגשת אתן לזמן של אי. מסתבר שאפשר ליצור בכל מקום בעולם זמן של אי. כמו לעצור את הזמן ולהעביר אותו מפה לשם. 

לאחר שחלפה לה עוד שנה, דרך משרד העבודה למדתי מקצוע חדש, לדייק, שידרגתי את המקצוע משם והתאמתי אותו לימים אלו ולכאן. 

תנאי העבודה שלי השתפרו והצלחנו למצוא לנו דירה מתאימה בסביבה נעימה.  בתחילה אמא נאלצה לעבוד בטיפול בקשישות. היתה חוזרת מהעבודה עייפה וכואבת גם בגופה וגם בנפשה, אבל לא הרימה ידים ולא ויתרה. לאט התקדמה והפכה למנהלת משמרת בבית אבות. היום היא אחראית שם על התרבות וכל הפעילויות החברתיות. עכשיו גם כשהיא חוזרת עייפה היא בסך הכל מאוד מרוצה. היא נוהגת להזכיר שתמיד אמרה שפה יש עתיד ואפשר להתקדם.שלא אשכח.

כשפרצה שם המלחמה, היתה מסתכלת עלי ובלי מילים, רק במבט היתה מזכירה: רואה?!

הייתי מהנהן בשקט להסכמה.

עד ש

עד ש גם פה הזדעזעה האדמה

וקול הצפירות וההתראות, הבומים, הריצות ותמונות ההרס פגשו אותנו קרוב קרוב.

אני מסתכל על אמא היא מרימה אלי את עינה לרגע קט, אנחנו מפנים את הראש, מתבוננים לעבר החלון, מחפשים את כיווני העתיד.

וקצת אחר כך אחרי המבט אל החלון, 

אנחנו משפלים מיד אל הרצפה את המבט

שבוע עם מבט לתקווה