פעם הייתי ביער רחוק.
התארחתי אצל איש ושמו ריץ’, ריץ’ היה איש מתבודד ונחמד.
הוא אפשר לי כך סתם בלי שאלות, בלי לבקש תשובות, לשהות
ולטייל ביער שלו.
באחד הימים, בעודי משוטטת ביער, שמעתי מים זורמים ורציתי
לראות מהיכן הם באים ולהיכן הם הולכים. תוך שאני יורדת
בשביל הקטן, נגלה לעיני קרוון לבן נטוע בין העצים. על כיסא
לצד המבנה ישב גבר כשגבו החשוף פונה אלי ושערו הארוך פזור
על הכתפיים. קביים היו מונחים לצד הכיסא שישב.
נראה שהוא אוסף קרני שמש אל גופו.
נעצרתי. לא רציתי להבהיל ולא להפריע לו.
עמדתי כך, מנסה לא לנוע.
“אשמח להכיר“ אמר לפתע בלי להסתובב אלי
“אהה...לא רציתי להבהיל או להפריע...“ עניתי תוך כדי שאני
פוסעת אליו.
“בואי, הנה פה לידי יש כיסא מתקפל, פתחי אותו ואת יכולה
לשבת ולהנות גם, רק אל תסתירי את השמש, אני אוסף אותה
לתוכי. היא התרופה הכי טובה שלי.“
לקחתי את הכיסא והתקרבתי, מניחה אותו לצידו והתיישבתי.
“קוראים לי פטריק ואני חי כאן ואת? שמעתי שפתאום סתם כך
הופעת.“
“אני אלי, וכן, נכון.... טיילתי פה בסביבה ומצאתי את המקום
הקסום הזה לגמרי במקרה. ביקשתי להישאר קצת, וריץ’,
באדיבותו אפשר לי. רק לכמה ימים“.
“הכול בסדר אלי, אני שמח שאת כאן“.
“זה טוב,“ המשיך. “גם לך, אבל גם ובעיקר לריץ’. חשוב לפגוש
ולהיות קצת עם אנשים טובים. ועלייך מיד רואים“ אמר וקרץ
אלי קריצה שובבה.
“הי, רק רגע, אני מארח נורא“, הוא הושיט את ידיו אל הקבים,
משך אותם אליו התרומם ונשען עליהם. הלך גורר את רגליו
אל עבר הקרוואן נכנס פנימה ואז קרא לי, “יש לי לימונדה קרה
ועוגיות, את יכולה לעזור לי? ליד הכיסא שלקחת יש שולחן קטן
מתקפל תפתחי אותו בבקשה“
עשיתי את שביקש, וניגשתי לעזור לו להביא את הדברים אל
השולחן.
“כן, כשיש ארבע רגלים במקום שתיים זה לא אומר שיותר
זריזים...“ אמר פטריק עם חיוך גדול והצביע על הקביים. “את
רואה? לי יש ארבע רגלים“. היה לו חיוך כזה שהפיג מיד את
מבוכתי.
התיישבנו שוב, עם לימונדה ועוגיות וקרני שמש חמימות.
“גם אני הגעתי לפה במקרה“ סיפר פטריק.
“וכמו כל סיפור זהו סיפור ארוך, אנסה לקצר, לספר בראשי
פרקים. הייתה לי תאונת דרכים, נפצעתי קשה, פגיעה בעמוד
השדרה, בעצבים, שיקום ארוך וכואב. מצב הרוח שלי היה נורא.
אמרו שכנראה לא אצליח ללכת יותר. לא רציתי לחיות לא לראות
אף אחד, שקעתי לתוך תוכי, חיכיתי למות ודי.
יום אחד הגיע לבית החולים חבר, אחד שלא ראיתי שנים. כן,
פעם היינו חברים ואת יודעת, החיים, כל אחד הולך לכיוון אחר.
עסוקים עבודה, משפחה, ילדים. והנה כשאני כולי שבור מבחוץ
ומבפנים, יום אחד הוא מופיע בחדר שלי שם ואומר לי, “בוא
איתי. בוא אל היער שלי. יש לי בקתה ויש בה עוד חדר. היער
הזה עושה קסמים. בוא תנסה“.
אני מסתכל בו. מסתכל ברגלים שלי ואומר לו: “איך?“
והוא עונה “יש לי פה רכב וכיסא גלגלים, כשתהיה אצלי, אוציא אותך כל יום
אל השמש. האוויר והשקט יהיו נפלאים. ואתה, שתי הידיים שלך
בריאות?! נכון? אז אתה תעזור לי, נגיד לבשל. נראה מה עוד.
אתה בא?״
הוא כבר מכניס את כיסא הגלגלים, מושיט לי בגדים, אומר
“תתלבש ואם אתה צריך עזרה, אז תבקש“.
הוא יצא מהחדר ואני, שלא רציתי לראות אף אחד ולא לדבר עם
אף אחד מצאתי את עצמי מתאמץ להתלבש לבד.
ככה הגעתי לכאן לפני שלוש שנים. בהתחלה גרתי יחד עם ריץ’
בבקתה שלו ואז לאט לאט כמו שהוא הבטיח, השמש, האוויר,
השקט מסביב, החזירו לי את הטעם את החשק ואת התשוקה
לחיות.
כל יום עוד קצת. ראית את ערוגת הירקות ליד הבקתה? אני
התחלתי אותה. בהתחלה, ריץ’ היה מוציא אותי על כיסא הגלגלים
ואני הייתי לאט גולש מהכסא אל האדמה, ממש זוחל, אחר כך
הידיים התחזקו ואז כבר הייתי מרים את עצמי על הידיים וכך
מתקדם על האדמה.
באחד הימים ריץ’ הביא לי קביים. התבוננתי בהם, התבוננתי בו,
אחזתי בהם, התרוממתי לאט, ריץ’ עמד קרוב אך לא עזר. עמדתי
כך. נשען על הקבים דקות והוא עמד ושתק.
לאט ובכל יום עוד קצת עשיתי צעדים ראשונים ועד עכשיו, בכל
יום אני מוסיף עוד צעדים. המשימה לא הושלמה.
אחרי שנה וחצי פה, קניתי את הקרוואן הזה, ריץ יישר את השטח.
העביר צינורות לחשמל ומים. והנה אני כאן. יום יום צועד ועובד
בגינה, עוצר בתוכי קרני שמש ואוויר הרים נקי ושקט.
בחורף אני יורד אל הבית שלי שנמצא בעיירה לא רחוקה, אבל
בכל יתר העונות אני פה. נהנה מהשקט, האדמה העצים. מעבודת
האדמה והכי הכי, מקרני השמש שנוגעות בי פה.
מחממות את גופי ונפשי כל יום.
“כן“, אמר פטריק, הוא לקח נשימה עמוקה עצם לרגע את העיניים,
פקח אותם הסתכל לעברי והמשיך
“כל אחד צריך שיהיה לו איזה איש שבעת הצורך אומר
לו: קום, אני אתך“.
הסיפור פורסם פה בעבר.
השמות בדויים - הסיפור אמיתי.
" ריץ' " נפטר אתמול אחר הצהרים בביתו שביער
לאחר מחלה קשה.
היה גם חבר טוב.
" ריץ' " בפעולה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה