לפני יותר מעשור התראנו.
צעדתי ברחוב של העיר ללא הפסקה פעמים רבות ולא נפגשנו.
בוקר אביב אחד בעודי צועדת באותו רחוב כהרגלי, פתאום הוא משך באפי. נעצרתי.
מה? פה? בלב ליבה של זאת העיר הרועשת גועשת ובטון ורכבים מכל הסוגים והמינים אותה ממלאים, פה?
התבוננתי סביב סביב והנה הבחנתי בו. עומד בדד זקוף, בקצה מדרכה. מפזר ריח פריחה משכר כאומר גם כשאני לבד, פה בתוך ים אספלט וענני עשן וגז על אף ולמרות הכל אני עודני יכול.
שבתי על צעדי, עמדתי נפעמת מולו, נגעתי בגזעו, בעלעליו מלאת תחושת הוקרה ותודה על עצם קיומו ומלמלתי לו בשקט בשקט ברכה.
למען האמת לא ידעתי איזה מפירות הדר הוא נושא אבל בעקבות ההיכרות היה ברור שבכל שבוע בעוברי פה, אעצוד, אביט, אגיד לו כמה מילים ואלך עם חיוך את המשך הדרך.
וכך אחרי מס שבועות הפריחה חנתה פירותה, בתחילה זעירים ואט אט תפחו לעגלגלים פחוסים ירוקים ואז כתמים כתומים קישטו את כל העץ כולו כמו לבש שמלת חג.
עץ המנדרינות התל אביבי.
טעם הפרי עסיסי בין חמוץ למתוק, הכי הכי.
כך שנה אחר שנה, ראיתי כמה הוזנח, אופנוענים מצאו בגזעו מקום להצמדת שרשרות בטחון לאופנועים. חוטרים גדלו וצמחו משורשיו, כנימות נהנהו לכרסם בעליו, וגם כשעובדי עיריה גזמו מידי פעם את ענפיו היו אלה מספרים אותו ברישול וכבדרך אגב.
ועץ המנדרינות התל אביבי את כל אלה שרד. שנה אחר שנה התמלא בפרי עסיסי, לא ויתר ולא פסק.
שבוע שעבר בעודני צועדת נעצרתי בחריקת רגליים.
מישהו שם בא. לא עם מספריים אלא עם משור רב שיניים וחתך וחתך וחתך.
למה?
😪?למה כך

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה