עוד כשהדברים החלו לרקום עור ושרירים (וגם גידים), היה ברור שנשכור רכב למספר ימים לבקר גם קצת במקומות יותר רחוקים.
השבוע שכרנו רכב ולמחרת יצאנו לדרך לכיון צפון מערב אל אזור שנקרא צינקווה טרה- או בעיברית פשוטה, חמשת הכפרים.
הכל התחיל כשראיתי צילום בלי כיתוב לפני הרבה זמן ומצאתי מישהי ילידת איטליה שמיד זיהתה את הצילום ואמרה..."אה צינקווה טרה - בטח. חובה!"
נו, אז אם אמרה חובה - זה חובה.
נסיעה ארוכה מפותלת ומתפתלת בין ישובים,הרים, גבעות, כרמים ומרחבים.
הביאה אותנו לאזור המבוקש. היה ארוך, מעייף אבל שווה שווה.
למחרת הגעתנו יצאנו להכיר ולראות את החובה חובה.
יחד אתנו באו נחילים ועדרים של אנשים מכל קצוות עולם.
(באמת, פעם ראשונה שחוותי כל כך הרבה אנשים בחוויות הטיולים שלי).
נסענו בין הכפרים ברכבת פרוורים שמגיעה לכל אחד מהם בעיקר דרך מנהרות.
לפחות לשנים מהכפרים לא ניתן להגיע עם רכבים. הם נמצאים על מצוקים תלולים הנופלים אל הים. והבתים עומדים איתן.
אגב מעיזים, אני חושבת שהדיירים הקבועים פה הם עם שורשי מוטאציות של עיזים. היכולת שלהם לטפס בזריזות לבתים או למדרונות החקלאיים בהחלט דורשים איזו מוטציה (כן, אני יודעת שיש בעוד לא מעט מקומות בעולם. ואולי זו מוטציה משותפת שהתפזרה לה).
והפלא הזה איך הם הגיעו בראשית לכאן? ואיך בנו ואיך מקיימים חקלאות במדרונות התלולים האלה? לא נתפס.
אגב, לבחור תמונות מתוך המבחר המהמם גם כן לא פשוט.
שהרי על כל כך הרבה צריך לוותר.
את היום השני הקדשנו לשייט. גם פה, ספינות גדולות בינוניות או קטנטנות ואפילו קייקים לוקחים לסיור בין הכפרים והפעם חווינו לראות את הפלאים מכיוון הים.
חוץ מהכפרים ישנם בתים בודדים שתלויים על המדרונות. להסתכל לראות ולא להבין. איך חיים כך. גורם להרגיש בין הצדעה לשיגעון.
אבל, יפיפה הכי הכי יפה.
בדרך חזרה עצרנו רק לרגע.
כי הזמן דחק אבל הפיתוי היה ענק
נסיעה מפותלת ואיטית בחזרה כשהחשכה לאט יורדת.
כל הדרך תכננו שברגע שמגיעים מיד עוצרים ליד מסעדה ואוכלים ארוחה ענקית בהתאם לרעב ולקיבה המדברת.
והנה מגיעים למרכז העיירה "שלנו",
וכל הרחבה המרכזית מלאה בשולחנות ואנשים ישובים.
מוזיקה מנעימה לסועדים.
בירור קצר מגלה שזה לא אירוע דתי או לאומי
זה "חג ישוב קהילתי מקומי"
על זה נאמר: אם אין סיבה מבחוץ נעשה לנו מבפנים.
מזכיר לי את הפרוור הקטן והחולי שבו גרה אז סבתי בשנות השישים.
יצאו קצת מטושטשות אבל אפשר להבין את הכוונה והרעיון
וחוץ מכל אלה היושבים בחוצות. כל המסעדות היו מלאות מלאות...
לא נמצא לנו ולו כסא אחד.
אז אלתרנו ארוחת חג מיוחדת וקטנה.
עם תפוח בריבה וברכנו על ביצה, לחם ועגבניה והכי חשוב הרמנו כוס יין לשנה החדשה שתהה הרבה יותר טובה מזו שחלפה ועברה.
שנה טובה מלא מלא.
