היער ההוא

 

 

חלקת יער מבורכת זו קוסמת בי, נכנסת לי דרך העור שכנראה הפך מחורר כמסננת. הכל  חודר בי פנימה .

פנימה, לתוך החזה והלב. לתוך העצמות והחוטים הקשורים. המשבים האלה מפריחים אושר ושמחה גדולים, כאלה המחדשים ומעירים בנקישה רכה את כל שסבל או גם אולי נרדם, ועכשיו חרש מתעורר יחד עם עצבות, זו השומעת את קצב הזמן.

בפְּנים שלי, כמו ביער, הכל רוחש, הומה בשקט. כרוח שהולכת כאן או רודפת בלחש, מנענעת את העלים ואותי, מערסלת, נכנסת בי ויוצאת כבשלה, כמו היתה אני ואני לומדת את פעימתה ושותה את יינה.

והיא משכרת את חושי וטובלת בהם עד קצות. והוא, שותפה של הרוח, משקה בחיוך רך, מפלס בעדינות דרך.

דרך תאים ונימים שנמנמו להם מבלי פּרָע, מנער מקומות שנחסמו אי שם בשביליי החיים, נעצרו בצמתים וחיכו לאור הרך הזה שיגע בם.

שוב נושמת עמוק וחשה איך מתערבבים להם אלה באלה - שמחת השלווה הגדולה והעצב שכבר מכיר ריח הפרידה.

מידי בוקר, רוקדת לענג את ההרים כמו שהם מתאמצים להתחדש במראם, להצטחצח ולענג אותי. ריקוד של חופש.

ריקוד שאין בו סדר והוא יוצא מתוך  - החוצה.

ריקוד עצום עיניים, מלא אושר.

ענן קטן מצעף בליטוף את ההר המביט וממשיך ללטף פנימה, אותי.  היער כמו אח העצים, מלחש ומערבל את חושיי.

אני נושקת לעלה מרהיב בצבעי סתיו לוהטים, שוכבת עם העלים שצנחו אל האדמה, מביטה איתם על הענפים שהותרנו מאחור.
 יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.

השמש עולה במעלה ההר בעצלות, מזיזה בעדינות את הענן ההוא, המצועף.

פורמת כפתור אחר כפתור בחולצת נשמתי החשופה. מאירה כבויים.

אני, פרועת חולצת הנפש, סורקת את עלי השרכים משפילי המבט, מושיטה את שפתיי לאסוף דמעות גשם של ליל. טיפה אחר טיפה, צלולה אחר צלולה, כל אחת יחידה.

מרווה צימאון עמוק והגעגוע שורק בתוכי בעודי כאן בחלקתו של זה המביא אל יערו שקט של אמת ושומר את הטבע טבעי, פותח זרועות. מזוכך, נקי. מבעיר בי אהבה לדבר. כזו שבראשיתה יודעת את קיצה.

והדמעות עולות כמו בשיר

 על  עוד מטוס

 שממריא ועוד חלום שבוכה.

הדמעות צונחות כמו הגשם מהליל ומתחברות אל הנחל שאוסף את כל הדמעות של השמחה והשחרור, של הענן ושל האדם. מרווה עוד ועוד את האדמה הרכה, זאת שלָשְתי, שחיבקתי ופוררתי בידיי.

שנודעת בי כשם שאני בה.

אשוב לה.